שלוש תערוכות | 20 בפברואר עד 25 במאי, 2019


שלוש תערוכות | 20 בפברואר עד 25 במאי, 2019

תערוכה עכשווית

אנה טיכו: התרשמות20 בפברואר עד 25 במאי, 2019

תערוכה עכשווית

נועם רבינוביץ: חיטה20 בפברואר עד 25 במאי, 2019

תערוכה עכשווית

דוריס ארקין: זה קרה20 בפברואר עד 25 במאי, 2019
תערוכה עכשווית
אנה טיכו: התרשמות

מעבודותיה של אנה טיכו, מגדולות וגדולי האמנים בישראל, הוא אירוע מיוחד, בין השאר בגלל הנדירות שבחשיפת יצירותיה.

אנה טיכו (1980-1894) מזוהה בראש ובראשונה עם ירושלים, שם חיה ואת נופיה וסביבותיה תיארה ברישומיה. גם תערוכות מיצירותיה הוצגו על פי רוב בירושלים, ולאחר מותה בעיקר בבית טיכו ובמוזיאון ישראל, ירושלים, שבימים אלה מוציא לאור ספר מחקרי ראשון על אמנותה. לתערוכה זו זכינו בהשאלה נדיבה של יצירותיה מאוסף גלריה אנגל, אשר מייסדה, שמואל אנגל, היה מיודד עם אנה טיכו, עבד אתה והיה בן בית בסטודיו שלה.

כשעלתה אנה טיכו לארץ ישראל בשנת 1912, והיא בת 18, היו מאחוריה כבר שנות לימודי אמנות בווינה, שם גדלה והתחנכה. היא נלוותה לבן-דודה, הד"ר אלברט טיכו, רופא עיניים, שלימים יצא שמו למרחוק. השניים נישאו כעבור זמן קצר, התיישבו בירושלים ופתחו בה מרפאת עיניים. אנה עבדה כאחות במרפאה ובמקביל לעבודתה הקדישה זמן לאמנות ויצרה רישומים של נופים ודמויות, עצים ופרחים, בעיפרון, פחם, דיו וצבעי מים. סגנונה וגישתה לרישום עברו כמה תמורות במהלך השנים. לאחר מותו של ד"ר טיכו ב-1960 הקדישה אנה טיכו את כל זמנה לאמנות. בשנות השבעים היו רישומיה למופשטים וחופשים יותר ובוצעו בסטודיו על גבי גיליונות גדולים, בדרך כלל מן הזיכרון. עבודות אלה של נופי הרי יהודה וירושלים קיבעו את הזיהוי המוחלט של אנה טיכו עם רישום הנוף.

טיכו יצרה גם לא מעט רישומי דמויות מירושלים, יהודים וערבים, בהם כאלה שראתה בין המבקרים במרפאה.
העבודות בתערוכה הן מבחר זעיר משפע יצירתה של אנה טיכו המשתרעת על פני עשרות שנים, והן מקובצות על פי נושאים. כך ניתן להתרשם, על דרך ההשוואה, מהאופנים השונים שבהם בחרה טיכו לתרגם את המרחב או את הפרטים בנוף אל הנייר: בקו דקיק ומעודן או בתנופה של קו עבה ומריחת כתם, ברישום פרטני וצפוף או בסימון חופשי של קווי מתאר, ברישום נטורליסטי ואינפורמטיבי באופיו לעומת רישום אקספרסיבי מן הדמיון. ברישומי הדמויות בולטים דגשים שונים להבעה, לתנוחת הגוף, למבנה הגולגולת ולתפקיד הנייר הלבן כרקע או כחלק מהדימוי עצמו. ברישומי הפרחים מעניין לראות את מקומו של כתם הצבע החופשי בנפרד מן הקו. המפגש עם רישומיה של אנה טיכו, גם במבחר המצומצם המוצג כאן, מגלה עושר של אמצעים, נקודות מבט ופרשנויות אישיות למוטיבים שהעסיקו אותה, ומציע הזדמנות להכיר מקרוב את כתב היד המיוחד של אמנית גדולה זו.
תודתנו לגבריאל אנגל ולצוות הגלריה על השאלת העבודות בתערוכה ועל המידע על היצירות, וכן לתמנע זליגמן, אוצרת בית טיכו, על הייעוץ.
אנה טיכו © מוזיאון ישראל, ירושלים

אוצרות

אוצרת: ד"ר דליה מנור
עוזרת אוצרת: נירית דהן

קטלוג

אנה טיכו: התרשמות
21X24 ס"מ
כריכה רכה
36 דפים
עריכה: ד"ר דליה מנור
עיצוב והפקה: יוסי ג'יברי / מגמה

חסויות

עיריית באר שבע
כיוונים
משרד התרבות והספורט
גלריה אנגל, ירושלים ותל אביב

פחות
תערוכה עכשווית
נועם רבינוביץ: חיטה

ראשיתה של התערוכה של נועם רבינוביץ במוזאון הנגב לאמנות הייתה בצעד חריג: זריעה של חיטה בחצר מוזאון הנגב לאמנות ביוזמתו ובביצועו של האמן בסתיו 2015.

בשלב זה רבינוביץ (נ' 1950) החי ויוצר בקיבוץ בית השיטה שבעמק חרוד, לא ידע מה יתפתח מן המהלך הזה. גם צוות המוזאון, שטיפל בחיטה במשך חודשים אחדים עד הקציר, לא ידע. במכלול עבודתו של רבינוביץ לא היה זה מהלך יוצא דופן: זריעה, שתילה ונטיעה של צמחים ועצים הן חלק מהותי מתפיסתו האמנותית – הרצון לגדל ולהצמיח ולקבל השראה  בתהליך התבוננות בלתי פוסק.
מאז ממשיך רבינוביץ לגדל חיטה בחצר המוזאון עם "קבוצת ביקורת" בחצר הסטודיו שלו, והתוצרים האמנותיים של תהליכי התבוננותו עומדים במרכז התערוכה. אליהם נוספו עבודות מסדרות קודמות המשקפות את התעניינותו בעולם הצומח. המבט החקרני של רבינוביץ בוחן את חלקי הצמח השונים, מפרק ומגדיל את היחידות הזעירות כמו מבעד למיקרוסקופ, והן צפות על רקע עשיר בדימויים ובצבע, וממחיש את חדוות הגילוי והפליאה מיפי הטבע. "ההבדל בין המדע לבין מה שאני עושה," אומר רבינוביץ, "הוא שהמדע צריך מסקנה, גם אם הוא לא מוצא אותה. בשבילי המדע הוא קביים של הרגש, הוא עוזר לי לדייק את ההתרגשות. הצורך לנסח דווקא עוזר לי להתמקד במקום החושני והרגשי."
החיטה היא לא רק צמח אלא גם תרבות, מיתוסים ודימויים חזותיים. כמרכיב המזון העיקרי באזורי הים התיכון בימי קדם, החיטה מוזכרת עשרות פעמים בתנ"ך ונמנית עם שבעת המינים שבהם התברכה ארץ ישראל. כיום, רוב החיטה בארץ גדלה בנגב. ב-1906 מצא האגרונום והבוטנאי הארץ-ישראלי אהרון אהרונסון את חיטת הבר ("אם החיטה") בגליל העליון, והוכיח את הקשר בינה לבין החיטה התרבותית. הוא אף ניסה להכליא ביניהן, ובכך היה חלוץ בגישה המובילה כיום במחקר החקלאי.

בין הטכניקות המגוונות שהאמן עובד בהן בולטת הרקמה, עבודת יד עמלנית שמעניקה לרישומים ולציורים חומריות ושכבתיות. פסלי האבן בתערוכה מזכירים את ראשית דרכו של רבינוביץ בשנות השמונים כאשר נודע בפסלי אבן וברזל. תוספת גרעיני החיטה קושרת את האובייקט הכמו-פולחני עם ממשות אורגנית, מושא התבוננותו בשנים האחרונות.
חותמות את התערוכה עבודות שאין להן ממשות חומרית כלל. בסדרות "רישום רץ" האמן מבצע את כל הרישומים בסדרה על גיליון אחד; הרישום נמחק ורישום חדש נוצר, וחוזר חלילה. לפני המחיקה הרישום נסרק והופך לקובץ דיגיטלי, שרבינוביץ מצרף לסרטון המשמר את תחושת המֶשך ואת זיכרון הפעולה. דרך עיני האמן מוזמנים הצופים להתבונן בציורים ובחיטה הממשיכה לצמוח בחצר המוזאון בנגב ובחצר הסטודיו בבית השיטה, כפי שצמחה באותם מקומות לפני אלפי שנים.
תודתנו לאמן על השאלת העבודות לתערוכה.

אוצרות

אוצרת: ד"ר דליה מנור
עוזרת אוצרת: נירית דהן

קטלוג

נועם רבינוביץ: חיטה
22X19.5 ס"מ
כריכה רכה
90 דפים
עריכה: ד"ר דליה מנור
עיצוב והפקה: יוסי ג'יברי / מגמה

חסויות

עיריית באר שבע
כיוונים
משרד התרבות והספורט

פחות
תערוכה עכשווית
דוריס ארקין: זה קרה

מהו הדבר שקרה? מתי ואיפה? ההתרחשויות בעבר והזיכרון ממלאים תפקיד משמעותי בעבודותיה של דוריס ארקין כחומר מחומרי הפיסול; החפצים מהם הורכבו הפסלים מתפקדים כנשאים של מידע חומרי, היסטורי ותרבותי.

כבר במבט ראשון, עוד בטרם נתעמק באסוציאציות לזמנים ולמקומות, ניכר בעבודה של ארקין הממד החומרי של העצמים, המודגש על דרך הניגוד: התעשייתי כנגד עבודת היד, המתכת הקשה לעומת האריג העדין; השחור והלבן; המְכלים והריק שבתוכם; עולם המלאכה מול העולם הביתי והאינטימי. הייחוס המגדרי אף הוא צף ועולה בהקשר לחפצים שארקין מצרפת באסמבלאז'ים שלה.
ביסודה של הגישה האמנותית של דוריס ארקין עומד החפץ המצוי (ולמען הדיוק, החפץ שנמצא; מצרפתית: objet trouvé), המוגדר כאובייקט מיוצר או זמין ממקור טבעי (או חלק ממנו) שנעשה בו שימוש כחומר גלם בעבודת אמנות. בשליש הראשון של המאה ה-20 התפתחה צורת אמנות זו בקרב אמני הדאדא והסורֵאליזם, ובצרפם יחד עצמים שונים בזהותם ובפונקציונליות שלהם יצרו אובייקט חדש ופואטי המאתגר מושגים וקטגוריות. בשנות השישים השימוש בחפצים מצויים שב והופיע ואף הורחב על ידי אמנים של תנועות אירופיות כמו "פלוקסוס", "הרֵאליזם החדש" ו"ארטֶה פובֵרָה", ובשנות התשעים בקרב אמנים בריטיים צעירים. אמנות המבוססת על חפצים מצויים מאמצת בהכרח את הזהות והסיפור של החפץ, את מקומו בהיסטוריה ובחברה, כחלק מהמשמעות האמנותית שנותנת בו היצירה החדשה.

העצמים שדוריס ארקין בוחרת, המהווים נקודת מוצא לעבודותיה, מצטיינים בצורניות גאומטרית מופשטת – קובייה, גליל – לרוב ממתכת, כסוג של פסל מינימליסטי מן המוכן. העובדה שהחפצים הללו נזרקו ושרדו אסונות מסייעת לארקין לפתח עבודות שלעתים קרובות מעוררות זיכרון של כאב, אובדן ומוות. לציוד המלאכה הכבדה שמצאה במקומות שונים בארץ הוסיפה ארקין, בעבודת נמלים של חקירה, חיפוש ואיתור, חיבור ותפירה של פריטי טקסטיל עדינים ודקיקים, הד לעולם אלגנטי בורגני שחרב. הֶקשרים בעלי משמעות אישית מזינים אף הם את עבודתה: שילוב הסכו"ם המשפחתי הישן ("ארוחת חג"); הספרות 18 – גיל הגיוס – שהתגלו על מכל לחישול מתכת ("מריטה"); והרושם העמוק והמזועזע שהותירו בה עדויות של נשים צעירות, ניצולות רצח העם היָזידי, על סבלן המתמשך ("שלל מלחמה"). בעוד המניע האישי נותר סמוי ברקע, הרי החומרים המרכיבים את העבודות והמידע הגלוי והמפורט עליהם, מציעים כיווני פרשנות נוספים מתוך החוויה החושית והרגשית.
דוריס ארקין, ילידת אורגוואי 1957, פנתה ללימודי אמנות בגיל מאוחר יחסית, לאחר כעשרים שנות עיסוק בפסיכולוגיה. בחמש השנים האחרונות היא מציגה בתערוכות שונות וזו תערוכת היחיד השלישית שלה.
תודתנו לאמנית על השאלת העבודות לתערוכה.

אוצרות

אוצרת: ד"ר דליה מנור
עוזרת אוצרת: נירית דהן

חסויות

עיריית באר שבע
כיוונים
משרד התרבות והספורט

פחות

עוד במוזאון