תערוכות עבר

אתי אברג'ל: פיסול27 בפברואר עד 2 ביוני, 2018
תערוכות עבר
אתי אברג'ל: פיסול

תערוכתה של אתי אברג'ל מתפרשת על כל חללי המוזאון כמיצב מתמשך הבנוי מפרקים ובהם, כמו ביצירה מוזיקלית, מוטיבים חוזרים, דיאלוגים צורניים וחומריים ועוצמות משתנות.

ביקור בתערוכה מזמין עמדת התבוננות משוחררת ומשתתפת: אין זו אמנות על תוכן כלשהו, כי אם הדבר עצמו: רצף של אובייקטים בסדר מסוים: מונחים, תלויים, מחוברים, מפורקים. עם זאת, הרכיבים עצמם מזוהים כחפצים פשוטים מחיי היום-יום שנבחרו תוך שוטטות וחיפוש בשווקים, נשאים של סיפורים וזיכרונות – לא רק של האמנית אלא גם של הצופים.

אתי אברג'ל (ילידת טבעון, 1960, חיה ויוצרת בירושלים) גיבשה בשני העשורים האחרונים שפה אמנותית המזוהה עמה באמצעות החומרים שהיא בוחרת ושיטות העבודה שלה: בדרך כלל אלה אביזרי בית ומטבח בעלי פוטנציאל פיסולי – כלי קיבול, משפכים, מסננות, מגשים, כלי מדידה – וחפצים מתחום הלמידה והאמנות – עטים, מכחולים, מחברות; אלה משנים צורה והופכים למבנים פיסוליים בחלל באמצעות טיפול בעבודת יד עמלנית של פירוק, צירוף, קשירה, ליפוף, הדבקה, הכלאה, גזירה, תפירה, סריגה, יציקה, תליה, הנחה, השענה – טכניקות המרחיבות את שפת האמנות לכיוונים לא-צפויים.

בקומת הקרקע, חלל התערוכה הראשון הוא המעודן והמופשט מבין פרקי התערוכה: שני רישומים על בד, שנוצרו בתוך המוזאון באמצעות קערה טבולה בדיו, ממסגרים את המבנים הגאומטריים השבריריים, הצומחים מן הרצפה ועשויים ממכחולים. הפוטנציאל הציורי הנטוע במכחולים מתנגש עם הקונסטרוקציה התלת-ממדית שהם יוצרים, כאשר בתפקיד המכחול משמשת דווקא קערת פלסטיק. בפרק זה של המיצב מונחים לפנינו כמה מהיסודות  האופייניים לעבודתה של אתי אברג'ל. הרישום תמיד נוכח כחלק מתהליך היצירה ובשנים האחרונות גם משולב בתוך המיצבים; בשפת החפצים של אברג'ל, חפצים תעשייתיים פשוטים וזולים  – הייעוד המקורי שלהם נשמר ובה בעת משובש. החיפוש אחר הסדר בצד השיבוש המתמיד שלו הוא קו פעולה מרכזי ביצירתה.

כיצירה שתוכננה במיוחד למוזאון הנגב לאמנות, עבודתה של אתי אברג'ל מנצלת כל חלל נתון: במבואת הכניסה סלי גבס חצויים המסודרים בקצב הליכה ומפל המשפכים והמכחולים מובילים אל הקומה העליונה.

בקומה העליונה כל אחד מפרקי היצירה מותאם לחלל נתון. האולם המוארך הראשון נחצה לשניים: בניגוד למראה הנזירי של קדמת האולם, נראה מבעד למדפי הספרייה חדר עמוס ושופע פרטים וסמלים שהכניסה אליו היא מסביב. כאן האמנית מכנסת/ מעמתת את הספרייה – מבנה ועיקרון ארגוני לאיסוף, מיון ותצוגה של חפצים אוגרי ידע וזיכרונות – עם יריעות משובצות שנלקחו מתיקי פלסטיק גדולים מהסוג המזוהה עם מהגרים ופליטים.  על מדפי הספרייה הניחה אברג'ל מבנים מופשטים אפורים, אולי רמז לאדריכלות קורסת וממול, על גבי היריעות הצבעוניות, נציגוּת אנושית-יַלדית בצורת שמלות קטנות בהדפס של מדי בית ספר.

בחדר המרכזי של הקומה העליונה המרחב פתוח, ומסלולי השיטוט בין עוגנים במרכז החדר ועל הקירות חופשיים יותר. כאן מופיעים מוטיבים שהופיעו בעבר בעבודתה של אתי אברג'ל, כמו סלי הפלסטיק אשר חוטים נוזלים מהם, הסלים הסרוגים, המחברות, העטים. בכל פריט, ולו הצנוע ביותר, כמו סרטי מידה או עטרות נייר (מנג'טים) לאפייה, מגלה אברג'ל את פוטנציאל חומר הגלם לטרנספורמציה האמנותית. היא עושה זאת באמצעות טכניקות המזוהות על-פי-רוב עם מלאכת יד ביתית "רכה" ועם עבודת נשים שתוצריה בני-חלוף, בניגוד לעבודת אמנות "גבוהה" של פיסול נצחי.

המבנה האדריכלי של בניין המוזאון היה אחד הגירויים לעבודת האמנית בחלל ובאמצעות כבל מתכת היא קושרת, פיזית ומטאפורית, בין האולם המרכזי לחדר צדדי שהפך למעין חדר שינה של צורות גאומטריות.

מעבר לפתח הדלת נמשך המיצב אל פרקיו האחרונים. רישום על בד ועמוד של קערות פלסטיק חוזרים ומתקשרים לפרקים הקודמים ומוליכים אל החדר האחרון. המיצב מסתיים אך המסע נמשך וחוזר חלילה עם משא הזיכרונות.

עבודתה של אתי אברג'ל חושפת מציאות של סתירות, של תנועות מקבילות או מנוגדות, של קרעי רעיונות וסיפורים שאינם מצטרפים לשלם או לרצף הגיוני מאחד. כמשל סוראליסטי על מפגש דמיוני ("יפה כמפגש מקרי של מטרייה ומכונת תפירה על שולחן הניתוחים" כדברי המשורר הצרפתי לוטרֵאמון [הלוא הוא איזידור דוקַס] ), עבודתה קשובה לעולם רגשי מורכב, פגיע ועוצמתי, מכיל ומחורר, נארג ונפרם חליפות.

אוצרות

אוצרת: ד"ר דליה מנור
עוזרת אוצרת: נירית דהן

חסויות

עיריית באר שבע
כיוונים
משרד התרבות והספורט

עוד במוזאון