בתערוכת היחיד הנוכחית של האמנית ענת פרופר גולדנברג היא מבקשת "לסגור מעגל" ולסכם פרק ביצירתה. ראשיתו בתכנית הרזידנסי בה השתתפה באתונה בשנת 2018 , המשכו בתערוכת היחיד "שיר הנשים המחכות" בגלריה בארי בשנת 2022 וסיומו בחללי מוזאון הנגב לאמנות.

את ההשראה לתערוכה היא שאבה מהאלה הכנענית ענת: אלת המלחמה, הציד והפריון. האלה ענת מתוארת במקורות בשני פנים: מצד אחד, לוחמת חזקה ויעילה, המסוגלת להביס אויבים רבים אף כשהם מתקיפים בו-זמנית מכמה חזיתות. מצד אחר היא מתוארת גם כמשכינת שלום המבקשת לסכל את גחמותיו של אחיה בעל.

בתערוכה מוצגת האלה בגילומה כדמות משכינת שלום, המפיצה אהבה ורחמים ומבקשת להשיל מעליה את דמותה הלוחמנית. קריאה זו ממשיכה למעשה את הרעיון שעמד בבסיס התערוכה "שיר הנשים המחכות" משנת 2022 . באותה תערוכה הופיעה האמנית בדמות אישה אבלה המספרת את דבר מותו של יקירה – מוות מר ומיותר. בדמות זו הופיעה
לראשונה בתערוכתה ברזידנסי באתונה בשנת 2018 – דמות המייחלת לשובו של יקירה מהמלחמה.

הפעם מבקשת האמנית לבסס שפה אחרת – תפיסת עולם רכה ומפוייסת. כאן מניחות הן האלה והן האמנית את קשת המלחמה, ובמקום חצים יורה האלה סנונית, מעין רמז לביטוי "הסנונית הראשונה" המסמל תחילתו של שינוי. זהו חידוש בתפיסת עולמה של פרופר גולדנברג.

הסנונית הנורית מקשת המלחמה של האלה נוחתת על גבי אחת הדיסקיות הגדולות המוצבות במרכז החדר בקומה העליונה. על שתי הדיסקיות המעוצבות כירחים מפוסלות סנוניות. להקת הסנוניות מסמלת את הכושרות – אלות הפריון הכנעניות שצלמיותיהן היו בדמות סנוניות. יש הסוברים כי הביטוי "הסנונית הראשונה" מתייחס דווקא אליהן.

התחלה חדשה כדוגמת יילוד שזה עתה בא לעולם מוצגת גם בחלל בקומת הקרקע. כאן הסבה האמנית את החלל למין מחסה גדול, שבמרכזו ישנו אובייקט דמוי מדורה. ה"מדורה" מהווה מקור סאונד. קולה החרישי של האמנית השרה את השיר "פזמון ליקינתון" של לאה גולדברג, הוא שיר ערש ששרה אם לילדיה. ב"פזמון ליקינתון" מתקיים שיח ער בין
דמויות מהטבע: הלבנה, פרחי הגינה, המטר והעננים.

לא בכדי בחרה האמנית דווקא בשיר הערש הזה המתייחס לטבע. הכדים בתערוכה עשויים מחומרים טבעיים בשיטת בנייה הנקראת "אדמה נגוחה". בשיטה זו נעשה שימוש בחומרי גלם בני קיימא כדוגמת חרסית, חול וחצץ. השימוש במחצבים שונים מייצר פני שטח בעלי צבעוניות משתנה ובכך מוקנות לפסל עדינות, תלת־ממדיות ורכות הנוגדות
לחומר הנוקשה ממנו הוא עשוי.

העולם החומרי שפורשת האמנית הוא רעוע ומורכב ובו בזמן מעודן ותלוי על בלימה. לעיתים נדמה שהאמנית גאלה חומרים מתהום הנשייה או קרעה־נאחזה בהם רגע לפני היעלמותם.

פרופר גולדנברג שלמדה ופעלה בתחומי הקיימות כבר לפני שני עשורים, מוצאת לנכון לכבד את המיקום הגאוגרפי שבו התערוכה מתארחת. היא למדה טכניקות מקומיות והביאה את חומרי העבודות והצוותים השונים שמסייעים בהקמת התערוכה מאזור הדרום – מבאר שבע ועד אילת. כך היא נותנת תוקף להדדיות, שגם היא טבועה בקריאתה לתפיסת
החברה החדשה.

פרופר גולדנברג, שזו תערוכתה האישית ביותר, מביאה נופך אישי נוסף לתערוכה. בתצוגה של מין עץ משפחתי, מציגה האמנית צילומי רנטגן מטופלים שהיו שייכים לסבתה המנוחה, בנוסף לצילומי רנטגן השייכים לה. צילומי הרנטגן המטופלים מסודרים כ"עץ משפחה" ש"ענפיו" מובילים לשני שטיחי נול קרקע שארגה האמנית. נול הקרקע הוא אחד
הנולים הקדומים ביותר ששמשו את האדם. הנול הוא מערכת של יתדות ומקלות, המורכבים בכל פעם מחדש בתחילת האריגה לפי האורך הרצוי. נול זה משמש עד היום את הבדואים ושבטים נודדים אחרים לאריגת יריעות־אהלים ושטיחים.

החיבור בין טכנולוגיה חדשנית כמו צילומי הרנטגן, ליצירה שנעשתה בשיטה ישנה הוא חיבור מתבקש לאמנית. כאן מבקשת האמנית לגשר בין דורות, להרגיש תחושת שייכות הן לעצמה והן למשפחתה.

התערוכה "דבר עצים ולחישת אבנים" נוגעת במה שנתקשה לבטאו במילים או להגדירו בקו תוחם שמקיף, מסמן, כולא צורות. העולם התרבותי, הקואורדינטות במפת האסוציאציות שבה מעוגנות העבודות של פרופר גולדנברג, הם בעיקר התרבות המקומית עם הדהוד המעלה בזיכרון את אמנות העת העתיקה. העבודות נקראות כהתבוננות ביקורתית בהיבטים הרעיוניים הפרומים של הרומנטיקה, המודרניזם והלאומנות. בתערוכה זו נוגעת האמנית בפלאי, בגולמי ובמאיים מחד גיסא וברך, בהכלה ובהתפשרות מאידך גיסא.