תערוכה עתידית

אנה פרומצ'נקו: באר המשאלות10.06.2026 - 26.12.2026

תערוכה עתידית

תיאטרון הטבע של אבישי פלטק10.06.2026 - 26.12.2026

תערוכה עתידית

נופים פתאומיים: ציורי המדבר של צבי מאירוביץ'10.06.2026 - 26.12.2026
תערוכה עתידית
אנה פרומצ'נקו: באר המשאלות

מוזיאון הנגב לאמנות מתכבד להציג את התערוכה באר המשאלות של אנה פרומצ’נקו. פרומצ’נקו (נ. 1952) היא אמנית רב־תחומית שיצירתה משלבת פיסול, ציור, צילום ווידאו ופעמים רבות כרוכה בהוצאת אובייקטים מהקשרם המקורי והטענתם במשמעות פואטית חדשה, כפי שהיא עושה גם במיצב שלפנינו. התערוכה הנוכחית מוקדשת למיצב באר המשאלות ­– עבודה תלוית־מקום הכוללת וידאו, סאונד ופיסול ופוערת באר מים בלב חלל התצוגה.

דימוי הבאר, הנטוע עמוק במסורת המקראית ובמרחב הארץ־ישראלי, מהווה נקודת מפגש בין צורך קיומי למשמעות סמלית. כמקור מים, הבאר היא מקור חיים, אך היא גם מגלמת את תלות האדם בטבע ואת שבריריות הקיום – ייבושה, סתימתה או הרעלתה הם איום ממשי, לא כל שכן במרחב המדברי. כחלל עמוק ונסתר, הבאר עלולה להפוך לבור של נפילה, לכידה ומוות ובה בעת מייצגת מרחב פנימי של זיכרון, תת־מודע ורבדי נפש חבויים. מתוך כפל הפנים הזה, בתרבויות שונות חוזר הרעיון של "באר משאלות" – מעין שער מטפיזי של תקווה, אמונה וקסם, שבו משליך האדם את כמיהותיו ותפילותיו אל מעבר לנראה ולעכשווי.

באר המשאלות של פרומצ'נקו מוצבת כאובייקט פיסולי על רצפת המוזיאון. עבודת הווידאו המשולבת בינות אבני הבאר יוצרת אשליה של מים עולים ויורדים באיטיות, בקצב נשימה. לצד הבאר מוצב ספסל אבן כהזמנה למבקרים לשבת, להאט ולשהות בחוויה. ניתוקה של הבאר מהקשר של שימוש ותועלת מאפשר לה לפעול כמרחב של הרהור: היא אינה עוד יעד לבקשת משאלה, אלא אתר טעון שבו התנועה בין התמלאות להתמעטות מדגישה את המתח שבין תקווה לאובדן ובין נוכחות להיעלמות – כפי שמביעה אחת משורות השיר הנשמעות בלחישה ברקע: "מֵרֹב מַיִם \ לֹא רוֹאִים אֶת הַמַּיִם".

אוצר: רון ברטוֹש

פחות
תערוכה עתידית
תיאטרון הטבע של אבישי פלטק

מוזיאון הנגב לאמנות מתכבד להציג את תיאטרון הטבע של אבישי פלטק – תערוכה מוזיאלית ראשונה לאמן, שבה הוא פורש בפנינו מבט מקיף על הנוף המקומי כמרחב תיאטרלי ומאתגר את תפיסת הטבע השגורה.

אבישי פלטק (נ. 1975, קיבוץ נחשונים) הוא בוגר האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל,  תוכנית חילופי סטודנטים במכללת סנט מרטינס לאמנות ולעיצוב בלונדון (CSM) ולימודי ההמשך במדרשה לאמנות במכללת בית ברל. פלטק מתמחה בציור, רישום והדפס, ובמהלך יצירתו המגוונת גם עסק בצילום, וידאו ומיצג, אך לעולם מתמקדת אמנותו בנוף המקומי.

במידה רבה פלטק הוא צייר נוף, אולם כאן ראוי לחדד: הנופים בציוריו אינם שולחים מבט אל האופק אלא מציבים בפנינו מראה נוף קרוב. פרח, שיח, עץ, שורת עצים, דחליל, חיית בר, מבנה, פנס – אלה הם גיבורי ציוריו, כאילו היה הנוף דמות, והאמן – צייר דיוקנאות. אם כן, מדויק יותר לתארו כצייר דיוקנאות־נוף. ואמנם, באמצעות רתימת מנגנונים פסיכולוגיים כדוגמת האנשה ופראידוליה, בציורו הנדיב והמסוגנן ממיר פלטק את תנוחות הטבע לתכונות האדם בשורה של מחוות אנושיות, חילופי מבטים ומבעים רגשיים. מזיגת האנרגיה של החי בממלכת הצומח מאפשרת מערכת יחסית אינטימית יותר בין האדם לטבע (ולנוף) שמתוכה עולה ונרקמת דרמה, מעין "תיאטרון הטבע".

אדם הולך בטבע. הוא מכיר את המיתולוגיה של הטבע, הוא למד את מטען האידאולוגיות שהושרשו בו (הוא מפוכח מהן או שותף להן); והוא יודע על המלחמות, התביעות והמחירים. אך אדם ההולך בטבע גם זוכר את הפליאה ממנו, מתגעגע למחוזות ילדותו. יצירתו של פלטק מזכירה בשלל צורות את יחסינו המורכבים והמרובדים עם הנוף ואף את חוויותיו מן  השנים האחרונות בין שתי הפריפריות – בין ביתו בקיבוץ כברי, שממנו נאלץ להתפנות, לנגב שבו התחילה המלחמה – ובה בעת, מאתגרת את התפיסות הרווחות של הנוף המקומי באמצעות האנשתו. פלטק בורא אפוא טבע הנתפס כישות סובייקטיבית, יחידאית, נוכחת, ערה וחיה, העונה לצופה בדמותו; נוף תיאטרלי שממזג מציאות (ריאליזם) ודמיון (סוריאליזם).

האמן אינו מציע טבע כמפלט או כקישוט, אלא כישות. בתיאטרון הטבע של אבישי פלטק אין תפאורה ניטרלית, אלא נוכחות חיה עם מחוות, מצבים ומצבי תודעה משלה. הנוף חדל מלהיות רקע והופך למפגש אנושי.

אוצר: רון ברטוֹש

פחות
תערוכה עתידית
נופים פתאומיים: ציורי המדבר של צבי מאירוביץ'

מוזיאון הנגב לאמנות מתכבד להציג את התערוכה נופים פתאומיים, המוקדשת לציורי המִדְבָּר של האמן צבי מאירוביץ' (1911–1974), איש קבוצת אפקים חדשים ומאבות ההפשטה בציור הישראלי.

צבי (הערש) מאירוביץ' (מאירוביטש) נולד בקרונסו שבגליציה וגדל במשפחה יהודית אדוקה, אולם בהשפעת תנועת ההשכלה עזב בנעוריו את הדת. בגיל 18 נשלח על ידי אביו ללימודי רבנות במכון הגבוה למדעי היהדות בברלין, אך זנח אותם במהרה לטובת לימודי ציור אצל קארל הופר (Hofer) באקדמיה לאמנות יפות. בשנת 1934 נמלט מגרמניה הנאצית ועלה לארץ ישראל, בה התיישב בחיפה והשתלב בשדה האמנות המקומי. מאירוביץ' היה ממקימי קבוצת אמני חיפה, השתתף בתערוכות הכלליות של אגודת הציירים והפסלים, זכה בפרס דיזנגוף לאמנות (1942, 1950, 1961) ובפרס הרמן שטרוק (1948), השתתף בתערוכת השמונה ובתערוכת השבעה, ובשנת 1948 נמנה עם מייסדי קבוצת אפקים חדשים והיה מבכיריה (עד פרישתו ב־1959). מאותה עת פסעו ציוריו של מאירוביץ' יותר ויותר בדרך ההפשטה: דמויות, טבע דומם ונופים הלכו ופשטו את מאפייני חזותם, וצורותיהם המובחנות נסוגו לטובת ערכים ציוריים ומבע אקספרסיבי.

ציורי המדבר של מאירוביץ', אשר כונו בפיו "נופי סדום", הם פרק יצירה אשר נחשב לאחת מפסגות אמנותו. הציורים נוצרו בראשית שנות ה־60 של המאה ה־20, בזמן ביקוריו של האמן במדבר, בעיקר באזור מצפה רמון וסביבת ים המלח. ואמנם, מאפייני המקום מצאו ביטוי בפלטת הצבעים של ציורים אלה, שכללה: אדום (אדמה, אֱדוֹם), לבן (מלח, רוח), אוֹכֶּר־חום (חול, חום חמסין, אור), שחור (צל) וסגולים וירוקים (מינרלים, ברזל מחומצן).

כאן, אל מול המראות ההיוליים של המדבר, הגיע מאירוביץ' אל דרגת ההפשטה הגבוהה ביותר שציוריו ידעו עד אז, כפי שתיאר במילותיו: "אני כאן מצייר טבע. כאן התשוקה לחזור אל התחושה הראשונית של הראייה. אז באה המערבולת. ובא הצמצום, ומשהו מסוים. האכזרי שבהגבלה נובע מהתקיפות האילמת של הטבע. משהו בלתי משתנה כופה עליה את ישותו. נוף סדום. נוף עזוב, אדום־סגול, פתאומי, בלתי נתפס. קשה לעלות על הדעת משהו יותר ראשוני ויותר חדש". חוויית המדבר והתבוננות בתכונות היש והאין של הטבע, שימשו אפוא את מאירוביץ' כמקפצה אל עבר דרגת הפשטה גבוהה יותר מבעבר, ולא פחות מכך, למימוש משאלתו למזג בין ערכיו האוניברסליים של הציור המופשט לבין הערכים הלוקליים של מראה המקום. "רוצה אני לא להגזים" המשיך מאירוביץ' וסיכם: "אבל מתחולל אז משהו. נוצר משהו חי מן החי. הבד יש לו אז חיים משלו".

אוצר: רון ברטוֹש

פחות
מוזיאון הנגב לאמנות אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
בחירת עוגיות