ערן וובר: התגלמות בהשתתפות הרשו לי לדבר אתכם על החיים סרטם של מאיה וגל רווה

מוזאון הנגב לאמנות מתכבד להציג את ערן וובר: התגלמות, תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה לערן וובר – פסל וירטואוזי ואחד האמנים היחידים הפועלים כיום ברוח הפיסול הקלאסי הפיגורטיבי בשדה האמנות המקומי.

וובר (נ. 1980) למד בפירנצה שבאיטליה, תחילה באקדמיה לאמנויות יפות ובהמשך באקדמיה לאמנות של פירנצה (FAA), שבה הוא משמש כמרצה בכיר לפיסול. לאחר שובו לישראל ב־2013, ייסד את מחלקת הפיסול בבית הספר התחנה בתל אביב ובמקביל פתח במושב הבונים את אטלייה וובר – סדנה עצמאית ללימוד פיסול, אשר משמשת לו גם כסטודיו. יצירתו של וובר נשענת אפוא על מסורות הפיסול, בין הקלאסיקה לבין המודרניזם המוקדם, ואם נבקש לאפיין את תכונותיה נוכל לציין כי הפיסול של וובר הוא פיגורטיבי וריאליסטי; נאמן לשפת התיאור הנטורליסטי; עשוי לעילא בגימוריו ועדיין מסגיר את עקבות יד ואצבעות האמן בפני השטח; ויש בו זכר להתפעמות רומנטית ונטייה לעיסוק בארכיטיפים. אולם עיקר מבעו מבקש דווקא אחר נפש האדם, עולמו הרגשי של האינדיבידואל ואופני התעצבותם של אלה מתוך ההתרשמות האישית במעמד החי של תהליך היצירה.

התערוכה שלפנינו מוקדשת לפרק אמנותי בן שנתיים אשר בליבו עומד פסל משמעותי אחד – פסל שהוא אנטי־מונומנט אנושי, פסל המתאר אישה בגודל טבעי, פסל המשקף את דיוקנה של מיכל יגל אלונים. לאורך שנתיים, פיסל וובר את דמותה של מיכל, בת מושב הבונים, שכנתו וחברתו. שנתיים שבהן פיסל את דמותה המשתנה ואת גופה ההולך ונכשל בעקבות מחלת ניוון שרירים חשוכת מרפא (ALS). כך נוצר הפסל מיכל שניצב במרכז התערוכה, וכך נוצר הסרט התיעודי הרשו לי לדבר אתכם על החיים מאת גל ומאיה רווה – שתי יצירות משלימות, המספרות סיפור על חיים ועל פרידה מן החיים.

הפסל מיכל מעוצב כפסל חופשי, ניצב וזקוף. מוקדי המשיכה של מיכל הם עיניה העצומות וידיה המושטות. תווי פניה בה­־בעת נינוחים ומכווצים – כמסכת־מוות ומסכת־חיים גם יחד. גופה של מיכל חשוף למחצה ועטוף בבד, שקפליו עוצבו על פי מיטב המסורת הקלאסיציסטית (drapery), ומעלה על הדעת שמלה, סדין, תכריך וכן פקעת. הבחירה בפקעת היא למעשה בחירה במטמורפוזה, כלומר בשינוי ולא באובדן, וכמוה גם בחירתו של וובר לעבוד בדרך ההוספה. זוהי בחירה חשובה ביותר הנושאת אידאה פיסולית, שכן פיסול קלאסי מתאפיין לרוב בתהליך של גריעת החומר (גילוף בעץ, סיתות באבן וכד'), ואפשר שפיסול בגריעה (הסרה והפחתה) דווקא היה מתאים לתיאור דמותה החומרית של מיכל. אלא שכאן טמון חלק ממהותו של הפסל, כי פיסול בהוספה משמעו יצירה הבוחרת בהשתנות על פני ויתור, בנייה על פני פירוק, חיוב על פני שלילה. בכך, הפסל מיכל נוצר ביחס הפוך למושאו: ככל שמיכל חוותה עוד ועוד מגבלות, צמצום תנועה ושלילת יכולות, כך הלך הפסל והתעצב והתעלה והתווסף והתגבש מבחינה חומרית וצורנית.

הביטו בידיה של מיכל וראו כיצד היא מזמינה אותנו להניח את ידינו בידיה העדינות. בניגוד למבט הפנימי של עיניה העצומות, ידיה מבקשות אחר מבע חיצוני ומגע עם גוף אחר – לבקש או לתת עזרה, להציע נחמה. הפסל מוסיף ומאמין כי זה עוד אפשרי, אף עוד אפשרי בעת הזו – להכיר ואף לכונן את עצמנו דרך הכרה באחר, דרך החזקת יד ביד, בבחינת "ידיך עשוני ויכוננוני".

אוצר: רון ברטוֹש

עוזרת לאוצר: ד"ר לייה מורן גלעד