מוזיאון הנגב לאמנות מתכבד להציג את התערוכה נופים פתאומיים, המוקדשת לציורי המִדְבָּר של האמן צבי מאירוביץ' (1911–1974), איש קבוצת אפקים חדשים ומאבות ההפשטה בציור הישראלי.

צבי (הערש) מאירוביץ' (מאירוביטש) נולד בקרונסו שבגליציה וגדל במשפחה יהודית אדוקה, אולם בהשפעת תנועת ההשכלה עזב בנעוריו את הדת. בגיל 18 נשלח על ידי אביו ללימודי רבנות במכון הגבוה למדעי היהדות בברלין, אך זנח אותם במהרה לטובת לימודי ציור אצל קארל הופר (Hofer) באקדמיה לאמנות יפות. בשנת 1934 נמלט מגרמניה הנאצית ועלה לארץ ישראל, בה התיישב בחיפה והשתלב בשדה האמנות המקומי. מאירוביץ' היה ממקימי קבוצת אמני חיפה, השתתף בתערוכות הכלליות של אגודת הציירים והפסלים, זכה בפרס דיזנגוף לאמנות (1942, 1950, 1961) ובפרס הרמן שטרוק (1948), השתתף בתערוכת השמונה ובתערוכת השבעה, ובשנת 1948 נמנה עם מייסדי קבוצת אפקים חדשים והיה מבכיריה (עד פרישתו ב־1959). מאותה עת פסעו ציוריו של מאירוביץ' יותר ויותר בדרך ההפשטה: דמויות, טבע דומם ונופים הלכו ופשטו את מאפייני חזותם, וצורותיהם המובחנות נסוגו לטובת ערכים ציוריים ומבע אקספרסיבי.

ציורי המדבר של מאירוביץ', אשר כונו בפיו "נופי סדום", הם פרק יצירה אשר נחשב לאחת מפסגות אמנותו. הציורים נוצרו בראשית שנות ה־60 של המאה ה־20, בזמן ביקוריו של האמן במדבר, בעיקר באזור מצפה רמון וסביבת ים המלח. ואמנם, מאפייני המקום מצאו ביטוי בפלטת הצבעים של ציורים אלה, שכללה: אדום (אדמה, אֱדוֹם), לבן (מלח, רוח), אוֹכֶּר־חום (חול, חום חמסין, אור), שחור (צל) וסגולים וירוקים (מינרלים, ברזל מחומצן).

כאן, אל מול המראות ההיוליים של המדבר, הגיע מאירוביץ' אל דרגת ההפשטה הגבוהה ביותר שציוריו ידעו עד אז, כפי שתיאר במילותיו: "אני כאן מצייר טבע. כאן התשוקה לחזור אל התחושה הראשונית של הראייה. אז באה המערבולת. ובא הצמצום, ומשהו מסוים. האכזרי שבהגבלה נובע מהתקיפות האילמת של הטבע. משהו בלתי משתנה כופה עליה את ישותו. נוף סדום. נוף עזוב, אדום־סגול, פתאומי, בלתי נתפס. קשה לעלות על הדעת משהו יותר ראשוני ויותר חדש". חוויית המדבר והתבוננות בתכונות היש והאין של הטבע, שימשו אפוא את מאירוביץ' כמקפצה אל עבר דרגת הפשטה גבוהה יותר מבעבר, ולא פחות מכך, למימוש משאלתו למזג בין ערכיו האוניברסליים של הציור המופשט לבין הערכים הלוקליים של מראה המקום. "רוצה אני לא להגזים" המשיך מאירוביץ' וסיכם: "אבל מתחולל אז משהו. נוצר משהו חי מן החי. הבד יש לו אז חיים משלו".

אוצר: רון ברטוֹש