ארכיונים: יצירות

חוה מחותן, ילידת ארה"ב, כיום תושבת כרמיאל, היא פסלת רבת-זכויות בשדה האמנות בישראל ובבאר שבע בפרט. בין השנים 1950 ו-1985 היא התגוררה ויצרה בבאר שבע ובמהלך התקופה שמשה במשך עשרים שנה מנהלת מוזאון הנגב לאמנות וייסדה את המרכז לאמנות חזותית ומרכז אמנויות לנוער.

מחותן עובדת במגוון חומרים וטכניקות, והגילוף בעץ הוא אחד השכיחים בעבודתה, במיוחד בעבודותיה המוקדמות. בשנות החמישים יצירתה מאופיינת בפיסול פיגורטיבי – בעיקר בעץ ובאבן – של בעלי חיים, דיוקנאות ודמויות אנושיות, ברמות שונות של הפשטה. בפסל "דמות אישה" לא ניתן לזהות פרטים בדמות – הראש מרומז, שד אחד בולט והאחר שקוע ב"נגטיב" – ייתכן שאפשר לזהות כאן השפעה מהפיסול של הנרי מור, הפסל האנגלי. למרות העדר הפרטים אפשר לחוש את נוכחותה הנשית של הדמות, בצורות המעוגלות, בתנועה ובחמימות שיוצר העץ האדמדם.

על תערוכת יחד של פסליה שהוצגה במוזאון תל אביב, ביתן הלנה רובינשטיין כתב העיתון "חרות": "חוה מחותן מגלפת את דמויותיה בבלתי־אמצעיות של תחושה פלאסטית מפותחת. הדפורמציה משמשת לה אמצעי להבעה עצמית כנה. היא מוותרת על הפרטים לשם השגת האפקט המבוקש. יודעת היא גם לנצל את תכונותיו הטבעיות של החומר בו היא עובדת, יהא זה עץ או אבן. בכמה מפסליה משתמשת היא בפרופיל ובאן-פאס [מראה חזיתי] גם יחד, בתוך העיגול הגלמי של הראש. יש משום פרימיטיביזם מדעת בגלמיוח זו, האופיינית לכל הפסלים." ("שתי התערוכות שבמוזיאון ת"א", 7.8.1959, עמ' 5)

יצירות נוספות של חוה מחותן נמצאות בעיריית באר שבע, אולם המועצה.

חוה מחותן בוויקיפדיה

רבות נכתב על אריה ארוך, שעבודתו זוכה להוקרה נרחבת בקרב אמנים, קהל, מוזאונים והמדינה (חתן פרס ישראל, 1971). ארוך, יליד חרקוב, אוקראינה, הגיע לארץ כנער עם משפחתו ב-1924 והתחיל להציג תערוכות בשנות השלושים. ב-1948 הצטרף לקבוצת "אופקים חדשים" אולם חשיבותו והשפעתו בשדה האמנות בישראל החלה באמצע שנות החמישים ובמהלך שנות השישים כשציורו נטה לכיוונים אחרים מאלה שאפיינו את המופשט של "אופקים חדשים" ונבדל מכל אופני הציור המקובלים עד אז בארץ.

לצד האמנות ארוך גם היה דיפלומט. במחצית הראשונה של שנות השישים לאחר שובו משליחותו כשגריר בשוודיה התיישב בירושלים ועסק בכמה נושאים וטכניקות. "בין חיפושיו, כפי שהוא עצמו תיאר את עבודתו באותן שנים, בולטת קבוצת קומפוזיציות גיאומטריות עם צורות מלבניות, מן הציורים המופשטים ביותר שעשה. שפתו החזותית של ארוך בעבודות אלה מבוססת על צורות פשוטות, ראשוניות נקיות, שטוחות, שפה המדגישה את פעולת הציור. האספקט הצורני, המסדר והמארגן, המתון והשקט, רחוק מכל הקשר איורי נראטיבי, שעומד במרכז ציורים אלה, מנוגד, למשל, לציורי הפנדה שעשה במקביל." (מרדכי עומר, אריה ארוך, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2003, עמ' 223).

לקבוצת ציורים אלה ששולטים בהם צבעי לבן ואוקר-חום בהיר משתייך גם הציור מאוסף מוזאון הנגב לאמנות. לצורה הגאומטרית המרכזית צמוד כתם שחור עמום המתעקל ימינה שכמו נושא עליו את אותו מלבן לבן (מעין רגל של שולחן) ויוצר תחושה של חוסר יציבות. מוסיפה לרושם הלא יציב כתובת באותיות קיריליות בתחתית הציור ש"נופלת" ונעלמת לתוך המסגרת. למרות חלקיותה ניתן לקרוא את השם "ניסלביץ'" – הלא הוא שם המשפחה המקורי של אריה ארוך לפני שעוברת. הכנסת כתב וכתיבה בתוך ציורים אינה יוצאת דופן בעבודתו של ארוך – אם זה כתב ידו בעברית ("בית אדום [מה נשמע בבית]", 1960) או תוספת של שלט רחוב ("רחוב אגריפס", 1964). אולם כתב רוסי והכנסת שמו המקורי על הציור הוא נדיר. ייתכן שזהו הד לשלט שם המשפחה שנשמט מהדלת (המלבן הלבן מופיע גם בציורים בצורה אנכית באופן המזכיר דלת). בתקופה זו הופיעו ביצירתו של ארוך היבטים שונים של זיכרונות מילדותו ונעוריו בחרקוב. ציור פסטל ללא כותרת מ1966-1964 כולל כיתוב בעיפרון באותיות קיריליות: חרקוב, אוקראינה, איבן (אולי כשם גנרי של גבר אוקראיני, או מישהו ספציפי שזכר). ציורים מסדרת "צקפר" מ1962-1961 מהדהדים שלט לחנות של סנדלר שהאמן זכר מילדותו בחרקוב. דימויי הכובע הצבאי הרוסי הופיעו באותן שנים בציוריו. ייתכן שהמפגש עם האדריכלות, האקלים והנופים של צפון אירופה, בעת שהותו בסטוקהולם בירת שוודיה במסגרת תפקידו, העיר בו זיכרונות מילדותו באוקראינה.

הציור הוצג בתערוכה רטרוספקטיבית לאריה ארוך שהתקיימה במוזיאון תל אביב לאמנות ב-2003 ובתערוכה "לידת העכשיו" במוזאון אשדוד לאמנות ב-2008, תערוכה שהוקדשה לעשור של שנות השישים במסגרת סדרת תערוכות העשורים שהתקיימה באותה שנה במוזאונים בארץ.

אילנה רווק עלתה לארץ ב-1947 ומאז 1960 היא מתגוררת בנגב. למדה ציור ופיסול במרכז לאמנות חזותית בבאר שבע ומאוחר יותר השתלמה שם בהדפס, באמנות נייר ושלוש שנים אריגה, תחום שהפך לשפה האמנותית שלה. אילנה רווק לימדה אמנות שנים רבות במרכז אמנויות לנוער בבאר שבע ועבדה כמדריכה במוזאון הנגב בתחום האמנות והארכאולוגיה. עבודתה העשויה בטכניקות אריגה מסורתיות מוקדשת ברובה לנגב, לרשמיה מהנוף, מהאנשים, מההיסטוריה והארכאולוגיה באזור.

"רבדי" היא עבודה אחת מסדרה בת ארבעה חלקים שמוקדשת לשיטפון במדבר: השיטפון במפל עבדת, סחף שנוצר עם  השיטפון, סחופת, כל הצמחים והאבנים שמתאספים, ובסוף רבדי שמצטבר שכבה על גבי שכבה. על המקור לעבודה מספרת אילנה רווק: "ראיתי את השיטפון כשהייתי במצפה רמון, הרבה שנים לפני שלמדתי אמנות אבל זו חוויה שנשארה בזיכרון. השתמשתי כאן בטכניקה של טפסטרי (רב ערב) שבה לא רואים את חוטי השתי, למעט במספר מקומות בהם השתמשתי בחוט פשתן עבה לא שזור והשתי נגלה." (מתוך ראיון עם נירית דהן, 2019).

השטיח הוצג בתערוכה הבינלאומית "חוט של מחשבה" שהתקיימה במוזאון הנגב לאמנות בסתיו-חורף 2019.

ליאון אנגלסברג עלה לארץ ב1957 מפולין, שם נולד ולמד באקדמיה אמנות לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא התיישב בירושלים ושם חי ויצר עד מותו. מן הסטודיו שלו בשכונת אבו-תור נגלו לפניו המראות המדהימים של נופי ירושלים שהיו לנושא מרכזי ביצירתו. אנגלסברג תפס מקום מיוחד משל עצמו בקרב ציירי נוף הארץ. הוא לא השתייך לקבוצה כלשהי או למגמות שרווחו באמנות בישראל. על אף שחי בבדידות ולא התרועע עם אמנים או עם אספנים, זוכה ציורו של אנגלסברג להערכה רבה בקהילת האמנות.

עם פטירתו של אנגלסברג נתגלה אוצר של יצירות בסטודיו האמן ובדירתו, והוא הנחיל בצוואתו את כל עזבונו למדינת ישראל ולמטרות ציבוריות שונות. מתוך העיזבון מוזאון הנגב לאמנות בחר מספר ציורים לאוסף, עיקרם ציורי נוף.

הנופים של אנגלסברג על פי רוב טעונים במתח פנימי, בעיקר בשמיים ובמה שמתרחש בהם. לעתים קרובות זו עננה הרובצת מעל שמי ירושלים, או כמו בציור זה, משהו הנראה כמו ארוע מטאורולוגי יוצא דופן של עננים ואור, גשם וסערה. ציור זה מיוחד גם משום שהוא מצויר על בד אנכי, בניגוד לפורמט האופקי שרווח בציורי נוף. בעוד שהמבט על הנוף בטבע הוא מבט הנע לאורך קו האופק מצד לצד, החיתוך של הקומפוזיציה כאן לאורך מזמינה את המבט בתנועה מלמטה למעלה ובחזרה. העצים הרעננים שעל הקרקע החומה לעומת השמיים הדרמתיים, בגווני סגול וצהוב.

"היציאה אל הנוף והציור בטבע, שהיו לשגרת יומו, שימשו לו מעין ריטואל של עקירה מעולמו המסוגר והגדרת עצמו במרחב הסובב. ציור הנוף היה בבחינת "פסאדה" המגוננת ומסתירה על יצירתו האמנותית האינטימית והחסויה, ובאמצעותה ניהל דיאלוג מורכב עם העולם החיצון, ובכלל זה עם סגנונות ומושגים מתחום האמנות ועם קהל ערטילאי של צופים ומבקרים." (תמר מנור-פרידמן, ליאון אנגלסברג: רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2006, עמ' 18)

ליאון אנגלסברג במרכז מידע לאמנות ישראלית