ליאון אנגלסברג עלה לארץ ב1957 מפולין, שם נולד ולמד באקדמיה אמנות לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא התיישב בירושלים ושם חי ויצר עד מותו. מן הסטודיו שלו בשכונת אבו-תור נגלו לפניו המראות המדהימים של נופי ירושלים שהיו לנושא מרכזי ביצירתו. אנגלסברג תפס מקום מיוחד משל עצמו בקרב ציירי נוף הארץ. הוא לא השתייך לקבוצה כלשהי או למגמות שרווחו באמנות בישראל. על אף שחי בבדידות ולא התרועע עם אמנים או עם אספנים, זוכה ציורו של אנגלסברג להערכה רבה בקהילת האמנות.
עם פטירתו של אנגלסברג נתגלה אוצר של יצירות בסטודיו האמן ובדירתו, והוא הנחיל בצוואתו את כל עזבונו למדינת ישראל ולמטרות ציבוריות שונות. מתוך העיזבון מוזאון הנגב לאמנות בחר מספר ציורים לאוסף, עיקרם ציורי נוף.
הנופים של אנגלסברג על פי רוב טעונים במתח פנימי, בעיקר בשמיים ובמה שמתרחש בהם. לעתים קרובות זו עננה הרובצת מעל שמי ירושלים, או כמו בציור זה, משהו הנראה כמו ארוע מטאורולוגי יוצא דופן של עננים ואור, גשם וסערה. ציור זה מיוחד גם משום שהוא מצויר על בד אנכי, בניגוד לפורמט האופקי שרווח בציורי נוף. בעוד שהמבט על הנוף בטבע הוא מבט הנע לאורך קו האופק מצד לצד, החיתוך של הקומפוזיציה כאן לאורך מזמינה את המבט בתנועה מלמטה למעלה ובחזרה. העצים הרעננים שעל הקרקע החומה לעומת השמיים הדרמתיים, בגווני סגול וצהוב.
"היציאה אל הנוף והציור בטבע, שהיו לשגרת יומו, שימשו לו מעין ריטואל של עקירה מעולמו המסוגר והגדרת עצמו במרחב הסובב. ציור הנוף היה בבחינת "פסאדה" המגוננת ומסתירה על יצירתו האמנותית האינטימית והחסויה, ובאמצעותה ניהל דיאלוג מורכב עם העולם החיצון, ובכלל זה עם סגנונות ומושגים מתחום האמנות ועם קהל ערטילאי של צופים ומבקרים." (תמר מנור-פרידמן, ליאון אנגלסברג: רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2006, עמ' 18)
"קומפוזיציה בכחול" היא יצירה מופשטת של משה מוקדי משנות השבעים של המאה העשרים, תקופה בה צמצם האמן את לוח הצבעים שלו. ציוריו התבססו באותה עת על צבע אחד בכל קשת גווניו, בעיקר ירוק או כחול. ביצירותיו המאוחרות, כמו בציור זה, מיקם מוקדי את המבע הציורי שלו במרכז הבד והותיר סביבו חלל ריק בגווני לבן או שנהב. הוא ביקש להמחיש את הריתמוס של הצורות, את התנופה, הדינמיות ונטיית הצורות לפי כובד משקלן, תוך זיקה הדדית בין האור והצבע.
דברים שאמר מוקדי על קומפוזיציה:
"הקומפוזיציה חייבת להיות סגורה, אסור שתהיה בה התחלה של משהו, של דבר שהוחל בו, ואסור שייפסק. היא צריכה להיות יחידה אחת בפני עצמה, אינה יכולה להיות חלק של משהו, אלמנט קומפוזיציוני צבעוני של התנועה תמיד יהיה סגור בפני עצמו. הקומפוזיציה היא איזון של הכוחות השונים." (ציטוט מדברי האמן, מן הספר משה מוקדי מאת גבריאל תדמור, הוצאת הקיבוץ המאוחד וכתר, 1984, עמ' 53)
משה מוקדי פעל כאמן החל משנות ה-20, עם הגעתו לארץ. הוא לימד אמנות ואף ניהל את מכון אבני בתל אביב במשך 13 שנים והיה בין מקימי כפר האמנים עין-הוד. לאורך השנים חלו מספר שינוים בסגנונו ובאופי יצירתו של מוקדי. ציוריו משנות ה-20 ניכרים בצבעוניותם העזה ובסגנונם הכמו-נאיבי ברוח התקופה. בעקבות שהותו בפריז בשנים 1932-1927 והשפעת אסכולת פריז היהודית ובעיקר חיים סוטין, ציוריו נעשו קודרים ואקספרסיביים. הוא צייר דמויות ונופים. רק בשנות ה-50 הגיע מוקדי אל הציור המופשט ונשאר נאמן לדרך זו.
ציונה תג'ר היא אחת האמניות הבולטות בקבוצת האמנים המייסדים של הציור המודרני בארץ ישראל בשנות העשרים למאה העשרים. ילידת יפו, היא למדה ציור תחילה בשיעורי ערב בסטודיו של קואופרטיב "התומר" בתל אביב ולאחר מכן ב"בצלאל" בירושלים. ב1925-1924 נסעה לפריז ולמדה בבית הספר של האמן אנדרֶה לוֹט. הקוביזם המתון של סגנונו ניכר בציוריה של תג'ר משנות העשרים. היא השתתפה בתערוכות הקבוצתיות הבולטות של העשור. תערוכת היחיד הראשונה שלה התקיימה בגימנסיה הרצליה ב-1930 ובלטו בה ציורי דיוקן.
ברשמיו על תערוכה זו כתב המבקר א.ד. פרידמן: "אין בה כל רצון להפתיע…. על כן המבטים של דמויותיה כה ישרים. גם היא מביטה על העולם בעיניים ישרות. משום זה נראים הפנים של הפורטרטים שלה כה גלויים, ללא כל צעיפים, לא של בעיות אמנותיות ולא של מחשבות וכוונות אישיות. ביחוד בולט המבט המלא והישר בטפוסים המזרחיים שלה." (דבר, 15.4.1930, עמ' 5)
איננו יודעים מתי בדיוק צויר דיוקן הנער התימני והאם הוצג באותה תערוכה. על כל פנים המבט החזיתי והישיר שלו תואם את התיאור. בני העדה התימנית היו נושא שגור בציוריהם של אמני ארץ ישראל באותן שנים, לעתים קרובות בתפקידים פולקלוריים, עסוקים במלאכות פשוטות או בלבוש אקזוטי, כסמל ליהודים הקדמונים מן המזרח. בציורה זה של תג'ר הנער אינו מופיע כ"נציג" עדתי אלא הוא לכשעצמו; מישיר מבט אל הצופה בעיניו החודרות, כמתריס ומסרב למבט האוריינטליסטי שמאפיין רבים מדימויי התימנים בציור, בצילום ובתרבות העממית.
ציונה תג'ר הציגה תערוכת יחיד במוזאון הנגב בבאר שבע ב-1953. היתה זו תערוכת האמנות הראשונה עם פתיחת המוזאון שהוקדש ברובו לארכאולוגיה. באוסף המוזאון קיים רישום של נוף באר שבע מ-1951 מאת האמנית (233.87).
