התערוכה "אוקיינוס" היא הזמה למסע פנים תודעתי – של האמנית וגם של הצופה – שיטוט בעולם של השערות, מהלכים לא גמורים, שתיקות, חזרות אינסופיות, נוכחות הריק; הזמנה לנקודות מבט מתחלפות: מקרוב, מרחוק, מבעד לפתח ואל תוך החשיכה.

התערוכה המתפרסת על פני כל המוזאון מציגה את עבודותיה של לינדה הופנגל (ילידת מלבורן אוסטרליה, 1962): רישומים, אובייקטים ומיצבים שנוצרו בין השנים 1998 ו-2010. ב-2011 , הופנגל נקטה צעד לא שגרתי ונפרדה מהסטודיו כדי לחקור את העולם עם בן זוגה, במסע שראשיתו באפריקה והמשכו בשיט מסביב לעולם בסירת קטמרן. ב-2017 שבו לארץ והתיישבו בערבה.

שם התערוכה "אוקיינוס" מקיף את עולם המושגים של הופנגל: מרחב וזמן, אנושיות, אינסופיות וטבע. עבודותיה עוקבות אחר מקומו של האדם בטבע; יכולתו ואי-יכולתו להסתגל, להתמודד, להגיב ולבטא את ההשפעה החזקה של הטבע על עולמו הפנימי. תפארתו של האוקיינוס, אינסופיותו ועומקו הם בגדר פליאה עבורה. מכאן נוצרה העבודה "האוקיינוס": יצירה אפית וגדולה המורכבת מפלט של מכונת כתיבה. הנייר המודפס הופרד לאלפי רצועות השזורות זו בזו ויוצרות מעין שטיח. המילים הן מילותיה של האמנית, הרהוריה וסקרנותה על תובנותיו ועומקו של האוקיינוס. היא משתמשת במילים ובאותיות מנותקות זו מזו ליצירת שטח גמיש שדורש פענוח.

בסדרה "הרפסודה" יצרה הופנגל רפסודות גדולות ממדים, עשויות מחומרים מיוחדים ועדינים מאוד. כל רפסודה מונה כ-700 קוביות, וגודלה מתאים למידת אדם המשתרע עליה; אך בהיות החומר מתכלה ושברירי, מובן מאליו שיהיה על השייט להימלט מן הרפסודה כהרף עין כי זו מועדת לשקיעה ולנטישה. מכאן נוצר הפרדוקס: מצד אחד – רפסודה. ומצד אחר כישלון צפוי מראש. המילה "רפסודה" הנקשרת לים, למרחב, לחופש, תופסת אפוא משמעות חדשה. החוטים השבריריים המופיעים שוב ושוב במיצב יוצרים קווי אורך ורוחב, אך משמעותם אינה רשת או מלכוד כי אם מתן כיוון.

את פרדוקס הזמניות אנו פוגשים גם בסדרת העבודות "לקונה". המילה "לקונה" מעצם מהותה היא פרדוקסלית, שהרי היא מבטאת חיסרון, פגם, שטח חסר. סירות השיט הגדולות פגומות מלכתחילה; הן עשויות מחוטים ובד ואינן יכולות לצוף במים ולהביא את האדם לחוף מבטחים. לכן, ב"לקונה בכלובים" מאותה הסדרה, הסירות הקטנות כלואות בתוך כלובי תיל ומנועות מלצאת אל הים.

המרחב הוא מוטיב חוזר לא רק בעבודות הנקשרות לאוקיינוס. בסדרה "ישנו קו" חוקרת הופנגל את האבולוציה. באמצעות סדרת עבודות המונה מאה כרטיסיות בוחנת הופנגל את השאלה, האם התמריץ העיקרי של האדם להתקדמות הוא פרי התפתחות תרבותית או שמא הוא צומח מן הסביבה הפיזית המקיפה אותו. הסתגלות האדם לסביבתו היא כה מוחלטת, עד כי במקום להבטיח את התפתחותו, היא גורמת לו להרס עצמי, ובכך שוללת ממנו את החופש להתפתח.

ההרס הזה בא לידי ביטוי גם בסדרת העבודות "הסוס מת". כאן הופנגל פירקה את האלמנטים של החופש והמרחב. היא כלאה בתוך קופסאות שקופות סוסים הכמהים לאופק. והסוסים, שאינם יכולים לממש את תכלית חייהם, נראים שבורים וקמלים. האמנית פירקה אותם מזהותם "הסוסתית" ויצרה דימוי של הרס וחורבן.

התערוכה עוסקת בשטח ובמרחב: מול המרחב האינסופי והמטפורי של האוקיינוס ניצב המרחב הפיזי של המוזאון. השימוש בחלל המוזאון מעשיר את הדיאלוג בין המתבונן לבין היצירות ונותן להן עומק. אך כמו האוקיינוס, גם התערוכה צופנת בתוכה סודות ולא הכול גלוי. כדי לאתר את אחת הרפסודות יהיה עלינו להתבונן מבעד לנקב הצצה בקיר או להדליק פנס, ורק אז נוכל לראות מה מסתתר בסופה של מנהרה אינסופית.