כמו האור בתצלומיה, כך דמותה של דליה אמוץ בשדה האמנות בישראל היא חמקמקה וקשה להגדרה. בין אנשי האמנות והצילום ידועה דליה אמוץ (1994-1938) כיוצרת מקורית, בלתי מתפשרת, בעלת שפה אמנותית ייחודית, עומק אינטלקטואלי וקריירה קצרה.

כמו האור בתצלומיה, כך דמותה של דליה אמוץ בשדה האמנות בישראל היא חמקמקה וקשה להגדרה. בין אנשי האמנות והצילום ידועה דליה אמוץ (1994-1938) כיוצרת מקורית, בלתי מתפשרת, בעלת שפה אמנותית ייחודית, עומק אינטלקטואלי וקריירה קצרה. ההערכה אליה גברה בשנים שלאחר מותה, במיוחד בעקבות התערוכה המוזאונית הראשונה שלה שהוצגה במוזאון תל אביב לאמנות בשנת 2000 (אוצרת: שרה בריטברג-סמל). מאז הוצגו עוד שתי תערוכות יחיד בגלריה גורדון בתל אביב.

מבחר התצלומים הצנוע של דליה אמוץ שמציג מוזאון הנגב מן השנים 1973 – ותערוכתה הראשונה –  ועד 1985 – שנה שלאחריה חדלה להדפיס את תצלומיה – הוא בבחינת טעימה או תזכורת; הצעה להתבוננות איטית בכל הכרוך במושג "צילום" והתוצר הצילומי.

דליה אמוץ נולדה וגדלה בקיבוץ גן שמואל. מילדות נמשכה לצילום, ובגיל 12 ביקשה וקיבלה מצלמה ואז גם  החלה לפתח ולהדפיס בעצמה את תצלומיה. תהליך הפקת התמונה המודפסת מן הנגטיב היה תמיד שלב מהותי ביצירתה. מה שלא הדפיסה (ובכלל זה מה שצילמה בשנים 1986 עד 1991) נותר עלום. ב-1962 עברה לירושלים והצילום שימש בשנים הבאות בעיקר לפרנסה: זואולוגיה, ארכאולוגיה, אתרים היסטוריים, סרטים וקליפים לטלוויזיה. ב-1973 נתגלתה כאמנית בתערוכתה "דיר צמית" בגלריה קטנה בירושלים, תערוכה שקבעה באחת את מקומה החשוב בשדה הצילום בארץ. היא שולבה בתערוכות קבוצתיות שציינו את המפנה שחל במעמדו של הצילום באותה עת.

הדרמה של ניגודי השחור והלבן, הפולחנים הקדומים והעוצמה הנשגבת של הטבע, שנכחו ביצירתה בשנות השבעים, שינו כיוון בתקופת שהותה בלונדון בשנים 1978-1977. בהשפעת האמנות המושגית שפגשה שם יצרה שורה של ניסויים, בהם חשיפת האשליה שיוצרת המסגרת ופריצת הפורמט הריבועי של התצלום תוך שילובו ברישום. בשנות השמונים התגבשה השפה המופשטת המזוהה ביותר עם דליה אמוץ: צילומי השדה היבש, הקיצי, עם בועת אור שלעתים גדלה לכתם מסנוור; ומנגד צילומי הלילה והחושך, אור בוהק על כביש. צילומים של ריק, ללא התרחשות, ובלשונה של דליה אמוץ: "צילום הדברים-הבקושי-קיימים, שהעין לא טורחת עליהם יותר מכהרף-עין בעת הנסיעה המשטחת אותם עד היותם מקומות ריקים שחולפים על פניהם. בלי אקשן. בלי כלום. האור והשקט של האדמה. הכאב של האין בעיניים."