התערוכה מציגה מבחר מיצירותיו של מנשה קדישמן לאורך כל תקופות יצירתו, בעיקר בהדפס ובפיסול. נכללות בה עבודות מוכרות לצד כאלה המוצגות כאן לראשונה. קדישמן, יליד תל אביב 1932, מבכירי האמנים הישראלים וחתן פרס ישראל, התחיל את דרכו באמנות כפסל בשנות החמישים ולמד אצל האמנים רודי להמן ומשה שטרנשוס. שלוש עבודות מתקופה זו, המוצגות בתערוכה, חושפות את העניין המוקדם שהיה לקדישמן בבעלי חיים כנושא לאמנות.

בין השנים 1959 ו-1972 הוא למד ויצר בלונדון, תקופת הפריחה של הפיסול החדש, המופשט והמתומצת לצורות גיאומטריות. קדישמן השתלב במגמה זו כאחד מתלמידיו וממשיכי דרכו של הפסל הבריטי הנודע אנתוני קארו. בשנות השישים והשבעים הגיע קדישמן להישגים ולמוניטין בינלאומיים בתחום הפיסול ויצר פסלי חוצות גדולים באירופה, בארה"ב ובישראל. באותן שנים החלו זרמים אמנותיים חדשים לערער על מושגים מסורתיים של שפת האמנות ולשאול מחדש "מהו פיסול", "מהי אמנות" ומהם היחסים בין האמנות לבין הטבע? בעבודותיו הסביבתיות היה קדישמן בין חלוצי התפיסה החדשה, אשר טשטשה את הגבולות בין הטבעי למלאכותי והסיטה את נקודת המוצא של האמנות מתיאור הטבע להתערבויות בנוף; למשל "הוספת" צבע לטבע באמצעים שונים. בשיאו של התהליך הציג קדישמן עדר כבשים כיצירת אמנות חיה בתערוכה הבינלאומית הביאנלה בוונציה ב-1978. מכאן ואילך היו הכבשים לנושא משמעותי ביצירתו.

ההדפס האמנותי תפס תמיד מקום חשוב ביצירתו: כתיעוד של הפיסול והעבודות הסביבתיות או כביטוי עצמאי של רעיונות שנולדו בפיסול והתפתחו בעושר של צבע ודמיון. להדפס ולפיסול, כצורות אמנותיות, יש לכאורה מעט מן המשותף. ההדפס שטוח, על נייר, בממדים קטנים יחסית, ומקורו בעולם הציור והדפוס. הפיסול הוא תלת ממדי באופיו, לעתים קרובות מונומנטלי ועשוי מחומרים קשים וכבדים. במבט על מכלול יצירתו של קדישמן הפיסול וההדפס משיקים זה לזה בנקודות רבות, המודגשות בתערוכה.במקביל לציורי הכבשים, חזר קדישמן בשנות השמונים אל הפיסול בברזל. ממוטיב הכבש צמחו פסלי "עקידת יצחק" ומאלה התפתחו פסלי ה"לידה" ופסלים אחרים המביעים כאב אנושי. פסלים אלה עשויים כצלליות, כמגזרות החתוכות מלוח הברזל; שומרים על קו הרישום המעוגל והחופשי של יד האמן.

שני פסלי הפלדה שהוצבו בחצר המוזיאון, "ארץ מולדת" ו"ידיים" והמיצב "שלכת" שהוצב בקומת הקרקע, מעידים על המגוון הרגשי ביצירתו
של האמן: הרהורים קודרים על מוות, מחוות גוף בזעקה או תפילה וגעגוע לנופי ילדות של תום ופשטות.