תערוכתה של סיגלית לנדאו היא התרחשות רבת עוצמה במספר פרקים, הפרושים על פני כל חללי המוזאון והמדשאה שבחצר. מוצגות בה עבודות חדשות בצד עבודות מוקדמות יותר, חלקן לא הוצגו עד כה בישראל; מארג מפתיע של סיפורי חיים וזכרונות עם דימויים מפוסלים ועם תנועה וקולות.

לנדאו, ילידת ירושלים 1969, היא האמנית הבולטת והפורה ביותר בשדה האמנות הישראלית כיום. כבר עם סיום לימודיה ב"בצלאל" ב-1994 היא עוררה ענין בשורה של תערוכות קבוצתיות ובתערוכת יחיד במוזאון ישראל, ירושלים כעבור שנה. בשנות האלפיים זכו תערוכותיה בתל אביב להד ציבורי יוצא דופן והיו לציון דרך באמנות בישראל. לנדאו מוזמנת להציג במוזאונים מרכזיים ובגלריות ברחבי העולם ובשנת 2011 ייצגה את ישראל בביאנלה בוונציה.

למוזאון הנגב לאמנות הביאה לנדאו את פסלה החדש, הגדול ביותר עד היום,שהוצג כאן לראשונה בטרם הוצג בתערוכה בצרפת. זוהי יציקת ברונזה של מקלט נטוש בדרום תל אביב אשר נשלף ממקומו ומזדקר כלפי מעלה באי יציבות הרואית.

ה"מקלט" נקשר, גם בקשר עין, אל מיצבים בקומה השניה של המוזאון, שם יצרה האמנית סביבה ביתית שכמו לקוחה מזמנים אחרים. את זכרונות המטבח ממלאים קולותיהן של "ארבע אמהות" הדוברות אלינו מתוך התנור, בסיפורי הישרדות, עבודה, אמהות, שירים ותבשילים. ב"סלון" הסמוך מצטרף אל הנשים המבוגרות סיפורו של בחור שנותר צעיר לנצח. קטעים מיומניו חושפים את רגשותיו וייסוריו. מן החלון נשקף עץ זית מתנענע ברעש – הטבע, הסמל והחקלאות המודרנית.

בעבודות הפיסול והווידיאו בקומת הקרקע בולט בנוכחותו הגוף הנשי – המיתולוגי והממשי, היפה והפגיע. כמו הדמויות, גם החומרים שלנדאו מפסלת בהם מציעים מנעד רחב של תחושות ומשמעויות: השיש והמלח, הברונזה ונייר העיתון – הנצחי והמתכלה, הפשוט והנדיר. לגשרים שסיגלית לנדאו בונה באמצעות אמנותה, מן העבר אל העתיד ובין הפרטי לקולקטיבי, מצטרפים בתערוכה זו יתדות נוספים, אישיים יותר, שבבסיסם חווית היתמות והאמהות.