מוזאון הנגב לאמנות מצטרף לשורה של מוזאונים וגלריות בארץ ובעולם המציגים תערוכה לציון יום הולדתו השמונים של אוסוולדו רומברג – האמן הישראלי-הבינלאומי, יליד בואנוס איירס, ארגנטינה (1938).

בסוף שנות החמישים רומברג בא לישראל ושירת בצה"ל וב-1973 עלה לארץ, התמנה למרצה במחלקה לאמנות ב"בצלאל" ומאוחר יותר עמד בראש המחלקה. רומברג הציג תערוכות יחיד במוזאונים בישראל, באירופה ובארה"ב, וייצג את ישראל בביאנלה בוונציה. בשנות השמונים החל ללמד ולהציג גם בארה"ב ובשנים 2012-1994 היה פרופסור באקדמיה לאמנויות יפות בפילדלפיה. הוא פעיל גם כאוצר וכמחברם של מאמרים עיוניים על אמנות ועל אמנים. כיום רומברג מחלק את זמנו בין פילדלפיה, תל אביב וברזיל. כמי שהיה האוצר המייסד של גלריה טרומפלדור (בשמה הראשון "הבאר") שהוקמה על ידי אוניברסיטת בן גוריון בנגב יש לרומברג קשר מיוחד לבאר שבע.

אמנותו של רומברג מאופיינת בחקר ערכי האמנות המערבית, ובעיקר בניתוח  צבעוני וצורני של יצירות מופת. בשנות השבעים התמקד באנליזה צבעונית של ציור, מתקופת
המערות ועד המאה ה-19. החל בשנות השמונים הוא מטפל גם ביצירות אדריכליות משמעותיות באמצעים שונים, למן רישומים ותבליטי קיר צבעוניים ועד מיצבים גדולי ממדים. בעבודות מן השנים האחרונות, שחלקן  מוצג לראשונה בתערוכה זו, הוא שב לסוגיית הצבע ומערכת הצבעים והגוונים; זאת ב"דיאלוג" עם הציור המופשט הרדיקלי של הרבע הראשון של המאה העשרים, זה שצמצם את הציור   לצורות בסיסיות – הריבוע וקווי רשת אנכיים ואופקיים, וצבעי יסוד – שחור, לבן, אדום, צהוב, כחול.

בבואנו אל עבודותיו של רומברג חשוב להבהיר מיד מה אין לחפש בהן. "אני לא אמן שמתעסק בהבעה של עצמי," מצהיר רומברג. אפשר גם להוסיף שאין הוא עוסק בסוגיות חברתיות או פוליטיות, אלא בסוג של אידאה, קונספט, הבעה צורנית שמעבר לפונקצונליות, כמו נגינה של סולמות מוזיקליים. אולם מעל למשחקי צבעים יש בעבודות גם לא מעט התרחשויות ויחסים משתנים בין צורות וכיוונים, בין צורה לבין רקע, בין יחיד לקבוצה, הצבה של רשת קווים אופקיים ואנכיים ושבירתם, ומעל לכול התנגשות – או אולי דווקא השלמה – בין שני עקרונות מהותיים שאפיינו את תולדות הציור: העומק והשטיחות; האשלייתי והקונקרטי. בציור הקלסי, כפי שהתפתח באירופה מאז הרנסנס, העומק נוצר על ידי אמצעים אשלייתיים כמו פרספקטיבה, בעוד הציור המודרני בשיאו האוטופי שאף לשטיחות מוחלטת המבטלת את ממד האשליה לטובת הממשות של פני השטח, כדרך להרחיק את האמנות מכל רמז לחיקוי המציאות.

רומברג מודע כמובן למגבלות הראייה והתפיסה החזותית שמפרשת תמיד את הצבע הכהה כ"עמוק" יותר או את תעתועי העין באבחנה בין צבעים כאשר הם מונחים על רקעים שונים. לכן הוא מוסיף עוד כמה משחקי תעתוע; בין העיגולים המצוירים יש גם עיגולים מודבקים; הוא פורץ את המסגרת הנתונה של המרחב הציורי על ידי הוספת מקלות וקוביות עץ, ואת העומק הוא בונה לא מפני השטח "פנימה" אלא החוצה, אל המרחב, באמצעות תבליט. הוספת עצמים מצויים התלויים בשיווי משקל על פני התמונה קושרת את העבודות גם למסורת מודרניסטית אחרת של החפץ המצוי וה"רדי מייד", שבאמצעותם ביקשו האמנים לקרב את האמנות לעולם הממשי תוך שימת דגש בתהליך הרעיוני שבמעשה האמנות.