בתערוכה זו אנו פוגשים ארבע אמניות, אישה אישה ועולמה, המעלות לדיון סוגיות מתוך ההקשר הנשי, המסורתי והתרבותי.

התערוכה מציעה סגירת מעגל המאחד את החומר (קמח), את המקום (הנגב) ואת הזמן (מתקופת התנ״ך ועד ימינו) – שכן המדבר, זה שעליו יושב מוזאון הנגב, הוא אחד ממקורות החיטה. החיטה היא הדגן הוותיק ביותר בעולם. היא מופיעה בכל התרבויות ומשולה למתנת אלוהים לאדם. בתערוכה זו, הקמח הופך לחומר ביד היוצר, שהרי אם יתפח ,ישתבח בדיוק כמעשה התורה. זו משולה לחוכמה בעוד מעשי היצירה משולים לבריאה, ושניהם שייכים לעולם הפליאה. בספרו ״קיצור תולדות האנושות״, פרופ׳ יובל נח הררי מציג תפיסה אלטרנטיבית של ההיסטוריה, ובה, בעקבות המהפכה החקלאית, לא בני האדם בייתו את החיטה אלא החיטה בייתה אותם. כתוצאה מכך פני החברה השתנו לחלוטין: מצד אחד שגשוג ופריחה, ומצד אחר ניכור וחמדנות אינדיווידואלית. מגילדות ומרשויות הדת והפטרונות בתקופות קדומות, האמנים במאה העשרים עברו לעבוד כיישויות עצמאיות, וכל אמן נתון בטריטוריה שבחר ליצור בה. אלא שארבע האמניות המציגות בתערוכה הן שותפות במסע חיי היצירה, הנפש והחברה. הקשרים העמוקים שנוצרו ביניהן לפני התערוכה והשתבחו עוד יותר במהלכה, הובילו אותן ליצירה מרתקת ולשיח הלקוח מעולם ההתפלספות הדתית.
מאיה גלר, תלמידתה של מאיה ז"ק, עוקבת אחר פעולותיהם של העובדים במפעל לקמח והעוסקים בייצורו. היא מתבוננת במשך שנה אחר המתרחש בין העובדים לבין כותלי המפעל ואחר הדינמיקה בין הדת היהודית לבין העובדים הזרים. הללו הופכים תחת מבטה הנוקב לחוויה הרמונית המעבירה את הצופה ממצב היפנוטי למצב מדיטטיבי רוחני.
מאיה ז״ק מציגה ב״אמא כלכלה״ מצב מוגדר החקוק בהיסטוריה היהודית. היא עסוקה בתיעוד אישה המכינה עוגת קיגל כשהיא לבושה בקפידה, ושומעת את רחשי מלחמת העולם השנייה ברדיו המשדר חדשות בגרמנית. השואה נוכחת ומגבירה את כאב הזיכרון. הקמח של העוגה נותר מיותם.
רעיה ברוקנטל מציגה אלמנטים ורישומים מהעולם היהודי תוך תהייה על זהותה הפרטית. אם יש פרנסה, יש אמונה בצידה. האמנית מתבוננת בעושרו של העולם הדתי ומעלה שאלות על משקלו של הממון בעולם הזה.
יפעת בצלאל מזמינה את הצופים לשוטט במשכן וירטואלי של בית המקדש וכך מקרבת אותם לקודש הקודשים. המיצבים שלה חותרים לשחזר מצב ארכאי מסורתי בתוך הווה המספק לה כוחות ליצור אמנות רוחנית, מעין עבודת קודש במקדש. הקמח בעבודתה משול לדבר הבלתי נתפס, הנשגב ככוח היצירה. הפסוק, ״אם אין קמח, אין תורה״, מלמדנו שללא אמצעים לקיום חומרי אין אפשרות לקיום תרבותי.