תערוכה זו מציגה אמני נייר מן המזרח הרחוק לצד אמנים מישראל, מאירופה ומאמריקה. נושא התערוכה "בין לבין" מבטא את המרחב המשתנה בין ניגודים: בין טבע לתרבות, בין מזרח למערב, בין טקסט לטקסטורה, בין אחדות לריבוי, בין שטיחות לנפח, בין מה שמעל לפני השטח לבין מה שמתחתיהם, בין הדימוי להיעלמותו.

"אם אתה משורר, תראה בבירור שענן שט לו בדף נייר זה. בלי ענן, לא יהיה גשם; בלי גשם, עצים לא יצמחו, ובלי העצים אין אנו מסוגלים להכין נייר. […] אם נעמיק להביט בדף הנייר, נוכל לראות בתוכו את אור השמש. […] כשנעמיק להביט אפילו יותר, נוכל לראות כי גם אנחנו בו. קל לראות זאת מכיוון שכאשר אנו מביטים בדף נייר, הוא הופך להיות חלק מתודעתנו. […] דק ככל שיהיה, מכיל דף נייר זה בחובו את כל אשר ביקום."
[טיך נהאת האן]

 תפקידו של המוזיאון הוא לשמש כגשר תרבותי הנמצא "בין לבין", ממש כשמה של תערוכה זו, שבה מוצגים אמני נייר מן המזרח הרחוק לצד אמנים מישראל, מאירופה ומאמריקה. נושא התערוכה "בין לבין" מבטא את המרחב המשתנה בין ניגודים: בין טבע לתרבות, בין מזרח למערב, בין טקסט לטקסטורה, בין אחדות לריבוי, בין שטיחות לנפח, בין מה שמעל לפני השטח לבין מה שמתחתיהם, בין הדימוי להיעלמותו.

תרבות המזרח רואה את ההשלמה ואת ההדדיות בין ניגודים. המשפט הבודהיסטי הלקוח מסוטרת הלב: "צורה היא ריק, ריק הוא צורה", מיטיב להבהיר תפישת מציאות זו. הצורה נולדת ומופיעה מתוך הריק, וכך גם תיעלם ביום מן הימים, ובהמשך תופיע שוב. תערוכה זו מציינת עשרים וחמש שנים להיווסדו של איגוד אמני הנייר הבינלאומי (IAPMA), שבמסגרתו מאוגדים כארבע מאות אמני נייר מכל רחבי העולם. חמישים ואחד האמנים שנבחרו מייצגים קשת רחבה של תרבויות ושל אופני התייחסות לנייר. חלקם בוחרים ליצור את הנייר בעצמם ולשלב בו חומרים נוספים; חלקם בוחרים בנייר מוכן, מודפס, ומעבדים אותו באמצעות קיפול, חיתוך, קריעה, הדבקה או עבודה בשכבות; אצל אחרים הופך הנייר להיות תלת-ממדי או למיצב בחלל באמצעות יציקה לתבנית, פיסול בעיסת נייר, שזירה עדינה של חוטי נייר, נעיצה או תלייה של פיסות נייר.

הנייר, שהומצא בסין ונדד למערב, נושא בחובו זה אלפיים שנה את התרבות האנושית כולה. עתה, בראשית האלף השלישי, לאחר יותר מאלפיים שנים שבהן מילא הנייר תפקיד מרכזי בתרבות ובהיסטוריה, עוברת האנושות בהדרגה לעידן הווירטואלי שבו נרשם המידע על גבי שבבים. נקודת זמן משמעותית זו היא כתחנת ביניים, המזמנת הרהורים על תפקידי הנייר והתבוננות קדימה ואחורנית בעת ובעונה אחת. כיצד הייתה מתפתחת התרבות האנושית ללא הנייר? ללא רשימות מצאי של שליטים, כתבי ביוגרפיות, מכתבי אהבה, שירים, סיפורים ואגדות, ציורים, רישומים והדפסים.

בספרה אמנות הנייר סוקרת דורותיאה איימרט (Eimert) את ההיסטוריה הקצרה של אמנות הנייר. כבר בקולאז'ים של פיקאסו ושל בראק בשנות ה20- הופך הנייר המודפס החתוך לאמצעי ביטוי. אולם ההתפתחות המשמעותית של הנייר כמדיום אמנותי החלה, למעשה, מאוחר יותר. קבוצת זרו (Zero) האירופאית, שניסתה להגיע למינימליזם, ערכה כבר בשנות ה50- ניסיונות רבים בחיתוך נייר ובהבלטת צורות גיאומטריות בו כדי להגיע לציור ללא מכחול וצבע. ההימנעות מציור מסורתי הביאה לחיפוש אחר אמצעי ביטוי בלתי קונבנציונליים גם בארצות הברית. משנות ה60- ואילך החלו אמנים לערוך ניסיונות ב"ציור" הנוצר כתוצאה מתהליכים טבעיים, שבהם הנייר בא במגע עם אש, מים, אדמה, צמחים ועוד… הגילוי מחדש של נייר עבודת יד על ידי אמנים כגון ג'קסון פולוק, וילם דה קונינג ורוברט מות'רוול, התאפשר, במידה רבה, על ידי "משוגעים לדבר" כקנת' טיילר, שפתח מרכז ניסיוני לנייר בארצות הברית, והביא עמו ידע טכני עצום שהעמיד לרשות אמנים, כמו פרנק סטלה, דיויד הוקני, אלסוורת קלי ואנתוני קארו. כך החלו אמנים רבים לראות את הנייר כחומר אוטונומי, ולגלותו מחדש.

תרומה משמעותית להתפתחות המדיום העלו מוזיאונים לנייר שהוקמו באירופה ובאסיה באתרים מרכזיים של ייצור נייר, מוזיאונים אלה מספרים על התפתחות הנייר, ומציגים גם אמנות נייר עכשווית. ביאנלה בינלאומית לאמנות נייר עכשווית מתקיימת בקביעות בדורן החל משנת 1988. ובארץ – בשנת 1979 החלה לפעול בבאר שבע סדנת הנייר בהנחייתה של ג'ויס שמידט (1991-1942). אמני הנייר שלמדו אצלה מקיימים ברציפות סימפוזיונים, תערוכות וסדנאות.

לאורך ההיסטוריה של האמנות נמדד ערכו של הנייר בעיקר על פי חשיבות הנרשם עליו. אמני הנייר משחררים את הנייר מתפקידו המסורתי כמצע לטקסט או ליצירות אמנות, ובוחרים לחקור אותו כמדיום מרתק, העומד בפני עצמו בזכות מגוון אפשרויות הביטוי הגלומות בו.