בהמשך וכהשלמה לתערוכה "חלומות מבטון", אנו מציגים שתי יצירות אמנות שמתכתבות עם מסורת הבנייה הישראלית ועם האסוציאציות שזו מעוררת: התעוזה והכוח הגלומים בבנייה בבטון, האטימות והקשיחות של החומר, בצד השבירות ונקודות התורפה שלו.

.בדומה לבנייה מתועשת, גם היצירות המוצגות כאן הן מודולריות, עשויות מיחידות בגדלים שונים, המצורפות יחד בהצבה שהותאמה לחלל הספציפי במוזאון

הנוקשות היבשושית של החומר מול סכנת ההתפוררות שלו; זיכרון העבר של חזון הבנייה והפיתוח מול ההכפלה והריבוי של פרטים חסרי זהות; משטר הסדר הגאומטרי השולט בארגון העבודות שטמונה בו גם סכנת התפשטות ללא שליטה – כל אלה נוגעים גם ברבדים פוליטיים עמוקים של ההוויה הישראלית.
עבודתו של דיויד גוס, נקודות להפרדה, מורכבת מסדרת ציורים מופשטים הבונים יחד קיר או חומה. המראה האטום של הציורים המשקף את ייעודו של כל קיר, מקורו בטכניקה. גוס מצייר בטמפרה – ערבוב של פיגמנט עם ביצה – טכניקה שהייתה נפוצה במיוחד בימי הביניים באירופה. במקום פיגמנט הוא מערבב מלט, והגוונים השונים מתקבלים על ידי יחסים משתנים בין הביצה, המלט והמים. הנקודות מבוצעות ביד חופשית ובמקצבים משתנים, וכך הן מעניקות לכל בד מראה מעט שונה המחזיר לו את מעמדו כציור. אם הציור המסורתי מייצג מציאות שמבעד למסגרת ואילו המופשט מפנה עורף למציאות כדי להתמקד באמצעי הציור עצמו, הרי העבודות האלה של דיויד גוס נמצאות בתווך: הן גם מתארות קיר בטון וגם מוצבות כקיר של ממש ומצוירות בחומר המשמש לבניית חומות.

המיצב של חיימי פניכל, הכנות למסיבת סיום, מייצג עולם ספק-עתידני, שאולי כבר קיים בערים חדשות בעולם והמסמן את כיוון התפתחותן של ערים קיימות. הנוף האורבני על שפע מגדליו מרהיב. קנה המידה – מעין מודל שמתבוננים בו מלמעלה – מעצים את תחושת הביטחון וההתפעלות. אך מיד עולה השאלה, אם גורל הבניינים לא יהיה כגורלם של כלים חד-פעמיים, כשהעוצמה הכלכלית שמסמנת הצמיחה לגובה מאוימת כל העת על ידי כרסום מלמטה. עבודותיו של פניכל מאופיינות בהתייחסות לאדריכלות מקומית ובשימוש בחומרי בנייה ובמוצרים תעשייתיים, לכשעצמם יומיומיים וחסרי יופי, בצד טיפול מעודן בפרטים, החושף את שבריריותם ומציע מבט חדש על תהליכי בנייה והרס.