מוזאון הנגב לאמנות מתכבד להציג את התערוכה שמיכת טלאים, תערוכה מוזיאלית ראשונה לאמנית יערה אורן (נ. 1982) – ציירת ואמנית קרמיקה, אשר ניסחה בעשור האחרון שפת אמנות מגובשת, אישית ואוניברסלית, לכידה ורבגונית, המושתתת על ערכי הציור המופשט.

מופשט ככל שהוא נראה, במהלך הצטיירותו מקבל הציור של יערה אורן נקודות אחיזה במציאות. במקרים מסוימים אלו הם מראה נוף, מסגרת חלון או אלמנט אדריכלי, פעמים אחרות הוא ייאחז בדימוי כציפור, ירח או ילד ולעתים ייאחז בסימן כדוגמת אות או מילה. הנה, למשל בציור שתילים המוצג בתערוכה, שיבצה אורן את צדודיתו של ילד ישן שראשו מבצבץ מתחת לשמיכה – שמיכת טלאים שאינה אלא משטח בגוונים כחולים, שהולך ונארג עד שהוא מתפשט אל הציור כולו. השמיכה המכסה את הילד היא ביטוי לפעולת הציור של אורן: מעשה טלאים המצרף שדות צבע ומכסה את המרחב הציורי.

ובכן, על אף אופייה המופשט מאוד, היצירה של אורן מוותרת על המנדט האוטונומי של ההפשטה וכורכת את עצמה עם העולם שמחוץ לה. לאורך פרקי יצירתה השונים, בוחרת אורן פעם אחר פעם לתקף את הקשר שבין המסמן (הציור) לבין המסומן (העולם), לא כדי לתאר או לייצג אלא כדי לשאת באמצעות המסמנים המפורשים את המסומנים הסבוכים. במילים אחרות: כמו סוס טרויאני או תרופה בטעם תות, הציור של אורן משתמש בקרבה שמייצר דימוי מזוהה וכן בצבע העשיר והמפתה כדי להוביל על גבם מטענים נוספים, שאינם מסתכמים בייצוג או בתיאור – מסומנים מורכבים.

הביטו בציורים והטו את תשומת הלב והעין לערכים הציוריים: ערכים טונאליים (רוויה, בהירות־כהות), יחסיים (פרט־שלם), קומפוזיציונליים (מבנה־יציבות), טקסטורליים (מרקמים), דינמיים (תנועה ואנרגיה), מוזיקליים (הרמוניה ודיסוננס), אורגניים (זרימה־צמיחה) וכן גם אינטואיטיביים (ביטוי חוויה פנימית) ופסיכולוגיים (הפעלה רגשית) – כל אלה מצטרפים לכדי ציורים שמעודדים תפיסה חווייתית ישירה, לא סמלית ונגישה מבחינה אנושית, אשר מעמידה את הממד האסתטי כנגד הממד היומיומי. אורן מדגישה אפוא את ההיבט החושי והרגשי על פני ההיבט הייצוגי או הסימבולי. תחושת האנושיות היא־היא המסומן המורכב, הרך והחמקמק, אשר דורשת את שפת ההפשטה כדי להביעו. ואמנם, אם תישאל על כך, היא תאשר כי משאלת יצירתה היא לעורר מתוך המפגש האסתטי חוויה רגשית עמוקה, סובייקטיבית, רוחנית ובעלת אופק נשגב.

אוצר: רון ברטוש

עוזרת אוצר: ד"ר לייה גלעד־מורן

מוזאון הנגב לאמנות מתכבד להציג את התערוכה רונית פורת: חורש לילה. רונית פורת היא אמנית רב־תחומית המתמחה בעבודת קולאז' מבוססת צילום ומשלבת תצלומים עם חומרים ארכיוניים, היסטוריים, אמנותיים וביוגרפיים שנשלפים מהקשרם המקורי ומקבלים הקשרים חדשים. כך גם בתערוכה שלפנינו, אשר לה שתי נקודות מוצא שמתוכן נבע זרם התודעה שהוביל את יצירתה של פורת. נקודת המוצא הראשונה של התערוכה היא הפסל אמזונה (1915) של חנה אורלוף (1888–1968) – פסלת חשובה ומן הדמויות המרכזיות באסכולת פריז. אורלוף עיצבה שפה מודרניסטית שמיזגה פישוט צורני אוונגרדי עם חום אנושי, והתמקדה בתיאור דמות האדם ופעמים רבות בנשים – אמניות ואינטלקטואליות שדיוקנאותיהן הפכו לייצוג של נשיות חדשה ומודרנית. פסלה אמזונה, שמאזכר את המיתוס העתיק של הלוחמות החיות מחוץ לחברה הגברית, סימל בזמן הווה נשיות מודרנית ועצמאית ורמז לקרבה עמוקה בין נשים המתבטאת בהשראה וכוח משותף, כמו האחווה הנשית שנרקמה סביב הסטודיו של אורלוף. נקודת המוצא השנייה, שגם שמשה כהשראה לכותרת התערוכה, היא הספר חוֹרֵשְׁלַיְלָה (Nightwood, 1936) מאת דז’ונה בארנס (1892–1982). ספר זה הוא אחד הרומנים המודרניסטיים המשמעותיים והפרובוקטיביים של המאה העשרים, אשר במרכזו עומדת מערכת יחסים סבוכה, טרגית ומלאת תשוקה בין שתי נשים, על רקע תחושות האהבה והבדידות בחיי הלילה האפלים של פריז בין שתי מלחמות העולם.

הנה כי כן, מתוך מפגש זה התנסח פרק היצירה הנוכחי של פורת. האמנית נטלה לידיה את חומרי הגלם החזותיים, אשר כללו צילומים, רפרודוקציות של פסלים, סריקות מספרי אמנות או מכתבי עת בני זמנן של היצירות, ויצרה קולאז'ים (דיגיטליים) בפעולה של הכלאת דימויים לכדי צילומי־כלאיים. זוהי אינה יצירה של יש מאין כי אם יצירה של יש מיש, אשר אחת ממשמעויותיה היא השתתפות וגילויי זיקה. דרך חומרי הגלם, נוטלת פורת חלק בתרבות הזמן והמקום האחרים מתוך הזמן והמקום האלה: היא פוקדת את הסטודיו של אורלוף, משתתפת בחוג החברתי שנוצר סביבו ושוזרת את שפת האמנות שלה בשפות האמנות של אותן אמניות. וכך, לצד הכמיהה לפריז כמוקד תרבותי סוער ומושך, מקבלות עבודותיה של פורת גם ממד נוסף: הפירוק והקיטוע הקולאז'סטיים עונים לאי היציבות ששררה באירופה, לסדקים שנפערו באותה מציאות, רגע לפני הקטסטרופה הגדולה.

רונית פורת (נ. 1975, כפר גלעדי) היא בוגרת לימודי צילום ומדיה דיגיטלית במכללת הדסה בירושלים ולימודי תואר שני באמנות בצ'לסי קולג' (Chelsea College of Arts) בלונדון. עבודותיה הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובעולם וזיכו אותה, בין היתר, בפרס עידוד היצירה של משרד התרבות (2013) ובפרס לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר מטעם מוזיאון תל אביב לאמנות (2017).

אוצר: רון ברטוש

עוזרת אוצר: ד"ר לייה גלעד־מורן

ערן וובר: התגלמות בהשתתפות הרשו לי לדבר אתכם על החיים סרטם של מאיה וגל רווה

מוזאון הנגב לאמנות מתכבד להציג את ערן וובר: התגלמות, תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה לערן וובר – פסל וירטואוזי ואחד האמנים היחידים הפועלים כיום ברוח הפיסול הקלאסי הפיגורטיבי בשדה האמנות המקומי.

וובר (נ. 1980) למד בפירנצה שבאיטליה, תחילה באקדמיה לאמנויות יפות ובהמשך באקדמיה לאמנות של פירנצה (FAA), שבה הוא משמש כמרצה בכיר לפיסול. לאחר שובו לישראל ב־2013, ייסד את מחלקת הפיסול בבית הספר התחנה בתל אביב ובמקביל פתח במושב הבונים את אטלייה וובר – סדנה עצמאית ללימוד פיסול, אשר משמשת לו גם כסטודיו. יצירתו של וובר נשענת אפוא על מסורות הפיסול, בין הקלאסיקה לבין המודרניזם המוקדם, ואם נבקש לאפיין את תכונותיה נוכל לציין כי הפיסול של וובר הוא פיגורטיבי וריאליסטי; נאמן לשפת התיאור הנטורליסטי; עשוי לעילא בגימוריו ועדיין מסגיר את עקבות יד ואצבעות האמן בפני השטח; ויש בו זכר להתפעמות רומנטית ונטייה לעיסוק בארכיטיפים. אולם עיקר מבעו מבקש דווקא אחר נפש האדם, עולמו הרגשי של האינדיבידואל ואופני התעצבותם של אלה מתוך ההתרשמות האישית במעמד החי של תהליך היצירה.

התערוכה שלפנינו מוקדשת לפרק אמנותי בן שנתיים אשר בליבו עומד פסל משמעותי אחד – פסל שהוא אנטי־מונומנט אנושי, פסל המתאר אישה בגודל טבעי, פסל המשקף את דיוקנה של מיכל יגל אלונים. לאורך שנתיים, פיסל וובר את דמותה של מיכל, בת מושב הבונים, שכנתו וחברתו. שנתיים שבהן פיסל את דמותה המשתנה ואת גופה ההולך ונכשל בעקבות מחלת ניוון שרירים חשוכת מרפא (ALS). כך נוצר הפסל מיכל שניצב במרכז התערוכה, וכך נוצר הסרט התיעודי הרשו לי לדבר אתכם על החיים מאת גל ומאיה רווה – שתי יצירות משלימות, המספרות סיפור על חיים ועל פרידה מן החיים.

הפסל מיכל מעוצב כפסל חופשי, ניצב וזקוף. מוקדי המשיכה של מיכל הם עיניה העצומות וידיה המושטות. תווי פניה בה­־בעת נינוחים ומכווצים – כמסכת־מוות ומסכת־חיים גם יחד. גופה של מיכל חשוף למחצה ועטוף בבד, שקפליו עוצבו על פי מיטב המסורת הקלאסיציסטית (drapery), ומעלה על הדעת שמלה, סדין, תכריך וכן פקעת. הבחירה בפקעת היא למעשה בחירה במטמורפוזה, כלומר בשינוי ולא באובדן, וכמוה גם בחירתו של וובר לעבוד בדרך ההוספה. זוהי בחירה חשובה ביותר הנושאת אידאה פיסולית, שכן פיסול קלאסי מתאפיין לרוב בתהליך של גריעת החומר (גילוף בעץ, סיתות באבן וכד'), ואפשר שפיסול בגריעה (הסרה והפחתה) דווקא היה מתאים לתיאור דמותה החומרית של מיכל. אלא שכאן טמון חלק ממהותו של הפסל, כי פיסול בהוספה משמעו יצירה הבוחרת בהשתנות על פני ויתור, בנייה על פני פירוק, חיוב על פני שלילה. בכך, הפסל מיכל נוצר ביחס הפוך למושאו: ככל שמיכל חוותה עוד ועוד מגבלות, צמצום תנועה ושלילת יכולות, כך הלך הפסל והתעצב והתעלה והתווסף והתגבש מבחינה חומרית וצורנית.

הביטו בידיה של מיכל וראו כיצד היא מזמינה אותנו להניח את ידינו בידיה העדינות. בניגוד למבט הפנימי של עיניה העצומות, ידיה מבקשות אחר מבע חיצוני ומגע עם גוף אחר – לבקש או לתת עזרה, להציע נחמה. הפסל מוסיף ומאמין כי זה עוד אפשרי, אף עוד אפשרי בעת הזו – להכיר ואף לכונן את עצמנו דרך הכרה באחר, דרך החזקת יד ביד, בבחינת "ידיך עשוני ויכוננוני".

אוצר: רון ברטוֹש

עוזרת לאוצר: ד"ר לייה מורן גלעד