הנגב נתפס לרוב כ"שממה" שיש לגבור עליה, כיעד לפיתוח. כמה מהמיזמים הללו מצאו דרכם לעבודות אמנות שיש בהן גם ממד של תיעוד היסטורי. כזה הוא הטריפטיכון הצילומי של מיכה בר-עם, המראה את הקמת מסוף הרכבת באורון, מולבש כאסתטיקה מודרניסטית תעשייתית על הנוף ההררי הנראה ברקע. כך משתקפת כפילות הערכים ביחס למשאב הטבע הזה – הממד הרציונלי, היעיל, המודרני, מול זה הטבעי, הבראשיתי, הבלתי משתנה.
מכרה הפוספטים באורון הוא הראשון מסוגו שהוקם בנגב בשנת 1951. לאחר פתיחת קו הרכבת מבאר שבע לדימונה ב-1965 הוארך הקו דרומה למפעלי הפוספטים ונפתח ב-1970. הקו שימש להובלת פוספטים, אשלג ומחצבים נוספים מהנגב לרחבי הארץ ולנמלי אשדוד וחיפה.
מיכה בר-עם, מחשובי הצלמים של ישראל, הרבה לצלם במדבר שהוא אחד האתגרים הקשים שעומדים בפני צלמים בגלל האור הבוהק והמרחבים הפתוחים. נוכחות של מבנים ולו זמניים או מאולתרים מציעה נקודת אחיזה. "בצילומים של אורון הנושא הזה מתחיל להיות מאורגן. יש סדר, בנייה של משהו" אומר בר-עם. על המרכיב של רשת שתי וערב שמאפיין גם עבודות אחרות שלו בר-עם מסביר: "הכל מתחיל מהמסגור הבסיסי שהמצלמה מחייבת. האתגר לצלם, היוצא לשטח עם מצלמה בפורמט מלבני או ריבועי, הוא הניסיון להכניס למסגרת את מה שהעין רואה. כשאתה נתקל בעוד מסגרת שנמצאת בשטח – זה מאתגר אותך. מה שצולם באורון היו השלבים הראשונים לבניית מסוף להובלת פוספטים. מה שבולט לעין כאן הוא החוץ-פנים, קונטרסט חזק מאד, בעיקר בצילומי שחור לבן וזה מתקבל כמעט דרמתי." (מתוך ראיון בקטלוג התערוכה "דרומה: מיכה בר-עם צילומים" במוזאון הנגב לאמנות, 2013, עמ' 18-17).
"קומפוזיציה בכחול" היא יצירה מופשטת של משה מוקדי משנות השבעים של המאה העשרים, תקופה בה צמצם האמן את לוח הצבעים שלו. ציוריו התבססו באותה עת על צבע אחד בכל קשת גווניו, בעיקר ירוק או כחול. ביצירותיו המאוחרות, כמו בציור זה, מיקם מוקדי את המבע הציורי שלו במרכז הבד והותיר סביבו חלל ריק בגווני לבן או שנהב. הוא ביקש להמחיש את הריתמוס של הצורות, את התנופה, הדינמיות ונטיית הצורות לפי כובד משקלן, תוך זיקה הדדית בין האור והצבע.
דברים שאמר מוקדי על קומפוזיציה:
"הקומפוזיציה חייבת להיות סגורה, אסור שתהיה בה התחלה של משהו, של דבר שהוחל בו, ואסור שייפסק. היא צריכה להיות יחידה אחת בפני עצמה, אינה יכולה להיות חלק של משהו, אלמנט קומפוזיציוני צבעוני של התנועה תמיד יהיה סגור בפני עצמו. הקומפוזיציה היא איזון של הכוחות השונים." (ציטוט מדברי האמן, מן הספר משה מוקדי מאת גבריאל תדמור, הוצאת הקיבוץ המאוחד וכתר, 1984, עמ' 53)
משה מוקדי פעל כאמן החל משנות ה-20, עם הגעתו לארץ. הוא לימד אמנות ואף ניהל את מכון אבני בתל אביב במשך 13 שנים והיה בין מקימי כפר האמנים עין-הוד. לאורך השנים חלו מספר שינוים בסגנונו ובאופי יצירתו של מוקדי. ציוריו משנות ה-20 ניכרים בצבעוניותם העזה ובסגנונם הכמו-נאיבי ברוח התקופה. בעקבות שהותו בפריז בשנים 1932-1927 והשפעת אסכולת פריז היהודית ובעיקר חיים סוטין, ציוריו נעשו קודרים ואקספרסיביים. הוא צייר דמויות ונופים. רק בשנות ה-50 הגיע מוקדי אל הציור המופשט ונשאר נאמן לדרך זו.
מנשה קדישמן, יליד תל אביב, ידוע בישראל במיוחד כצייר אשר כבשים הם נושא מרכזי ביצירתו. אולם הוא התחיל את דרכו בשנות החמישים של המאה העשרים כפַסל ולמד אצל משה שְטרנשוּס ורוּדי לֵהמן. בשנות השישים חי ויצר בלונדון בתקופת הפריחה של הפיסול החדש והיה מתלמידיו וממשיכי דרכו של הפסל הבריטי הנודע אנתוני קארו. בשנות השבעים הגיע קדישמן להישגים ולמוניטין בינלאומיים בתחום הפיסול המופשט. מאז שנות השמונים, במקביל לתחילת פעילותו בציור, הוא החל ליצור פסלי פלדה שטוחים, פיגורטיביים ברובם, בהם פסלים ציבוריים גדולים ואחרים קטנים, בממדים "ביתיים".
עבודות המאופיינות בתלייה מלמעלה קיבלו אצל קדישמן את הכינוי "כביסה". בשנת 1975 הציג ברחבת הכניסה למוזיאון ישראל, ירושלים את "יער כביסה": מיצב העשוי מיריעות בד גדולות ותלויות על חבלים כשבמרכזן חתוכות צלליות של עצים, והמבקרים עברו דרך הפתחים הללו. עבודה קטנה מ-1972 בשם "כביסה שקופה" עשויה מחלקי זכוכית תלויים על מסגרת עץ. עבודה מוקדמת זו משלבת את העיסוק של האמן בזכוכית כחומר אמנותי, על שקיפותו ושבירותו, עם העיסוק בכוח המשיכה ובתלייה כגורם פיסולי משמעותי. הפסל "כביסת ברזל" מ-1995 משקף את החומרים – בעיקר ברזל ופלדה – והמוטיבים שהעסיקו אותו באותה תקופה – טבע ונוף. הוא עשוי שלושה לוחות ברזל קטנים ששוליהם מקופלים והם תלויים על גבי מוט ברזל המחובר לבסיס. פיסות הברזל תלויות ברפיון, כיאה לכביסה ועל גבי הלוחות חריצים המציירים בקו אחד פרט של נוף: גבעה, עץ, ציפורים. כמו פסלים אחרים של קדישמן, זהו פסל חזיתי, כמעט שטוח וקרוב באופיו לרישום.
קדישמן תרם את הפסל "כביסת ברזל" לאוסף המוזאון לאחר תערוכתו "מן הטבע אל האמנות" בשנת 2011. ב-2013 הוא תרם לעיר באר שבע את פסלו "סוסים" שמוצב סמוך למוזאון הנגב לאמנות. פסלו "ארץ מולדת" מ-1995 מוצג בחצר המוזאון.
ציונה תג'ר היא אחת האמניות הבולטות בקבוצת האמנים המייסדים של הציור המודרני בארץ ישראל בשנות העשרים למאה העשרים. ילידת יפו, היא למדה ציור תחילה בשיעורי ערב בסטודיו של קואופרטיב "התומר" בתל אביב ולאחר מכן ב"בצלאל" בירושלים. ב1925-1924 נסעה לפריז ולמדה בבית הספר של האמן אנדרֶה לוֹט. הקוביזם המתון של סגנונו ניכר בציוריה של תג'ר משנות העשרים. היא השתתפה בתערוכות הקבוצתיות הבולטות של העשור. תערוכת היחיד הראשונה שלה התקיימה בגימנסיה הרצליה ב-1930 ובלטו בה ציורי דיוקן.
ברשמיו על תערוכה זו כתב המבקר א.ד. פרידמן: "אין בה כל רצון להפתיע…. על כן המבטים של דמויותיה כה ישרים. גם היא מביטה על העולם בעיניים ישרות. משום זה נראים הפנים של הפורטרטים שלה כה גלויים, ללא כל צעיפים, לא של בעיות אמנותיות ולא של מחשבות וכוונות אישיות. ביחוד בולט המבט המלא והישר בטפוסים המזרחיים שלה." (דבר, 15.4.1930, עמ' 5)
איננו יודעים מתי בדיוק צויר דיוקן הנער התימני והאם הוצג באותה תערוכה. על כל פנים המבט החזיתי והישיר שלו תואם את התיאור. בני העדה התימנית היו נושא שגור בציוריהם של אמני ארץ ישראל באותן שנים, לעתים קרובות בתפקידים פולקלוריים, עסוקים במלאכות פשוטות או בלבוש אקזוטי, כסמל ליהודים הקדמונים מן המזרח. בציורה זה של תג'ר הנער אינו מופיע כ"נציג" עדתי אלא הוא לכשעצמו; מישיר מבט אל הצופה בעיניו החודרות, כמתריס ומסרב למבט האוריינטליסטי שמאפיין רבים מדימויי התימנים בציור, בצילום ובתרבות העממית.
ציונה תג'ר הציגה תערוכת יחיד במוזאון הנגב בבאר שבע ב-1953. היתה זו תערוכת האמנות הראשונה עם פתיחת המוזאון שהוקדש ברובו לארכאולוגיה. באוסף המוזאון קיים רישום של נוף באר שבע מ-1951 מאת האמנית (233.87).
אפרים משה ליליין, האמן הציוני הראשון, אמן של איור, הדפס וצילום, נולד בדרוהוביץ' בגליציה (אז בתחום האימפריה האוסטרו-הונגרית) ופעל בעיקר בגרמניה. ליליין צילם את התמונה המפורסמת של בנימין זאב הרצל נשען על המרפסת בבאזל, צייר את הגלויה של הקונגרס הציוני החמישי ב-1901 שזכתה לתפוצה רבה ועיצב את הסמל של בית הספר "בצלאל" לאמנויות ומלאכות שהוא היה שותף להקמתו ב-1906. ליליין ביקר בארץ ישראל מספר פעמים, נהג להסתובב בירושלים ולתעד במצלמתו את היהודים הקשישים שראה בבתי המדרש ובבתי הכנסת וגם דמויות שונות ברחוב ונופים ברחבי הארץ. לאחר מכן יצר תצריבים על פי התצלומים.
תיאור של טיפוסים אתניים או בעלי מראה אקזוטי היה מקובל בחוגי אמנות שונים ברחבי העולם וגם בין האמנים היהודים בארץ ישראל הנוהג היה נפוץ החל מתקופת הקמת "בצלאל" ובמהלך שנות העשרים. ליהודים תימנים, בוכרים, ספרדים היתה נוכחות ברורה באמנות התקופה. התיאור של ליליין נטורליסטי עם שימת לב לפרטי החלונות, הכתמים על הקיר, קפלי הכרית, אבל במיוחד תופס את המבט כתם האור הגדול על הרצפה עם צללית סורגי החלון. מלבן האור שמעליו מגילת התורה – אולי בהקבלה סמלית ביניהם – ממלאים את מרכזו וחלקו התחתון של הדף. החלק העליון מועט בפרטים מה שמחזיר את המבט שוב אל האור, אל קפלי הבדים בגוונים שונים ולבסוף אל הדמות שנחבאת בפינה, סופר סתם השוקד על מלאכתו. מלבד ההיקסמות מן הדמויות המזרחיות, ולנוכח השימוש שעשה בצילום, יש בעבודות אלה של ליליין משום תיעוד של חיי היהודים בירושלים באותם שנים.
ליליין הוא נושא למחקרים רבים, תערוכות וספרים בעיקר בישראל.
